אני לא מצליחה לבכות יותר.
זה קצת מעצבן כשחושבים על זה. זאת אומרת, בדרך כלל אני בוכה
המון, אבל עכשיו כל תקופת הקייצת בכלל לא בכיתי, למרות שרציתי
לבכות הרבה!
כל הזמן הלכתי לספת מרמור עם מעיין, זאת שמאחורי הקן,
המצ'וקמקת, כדי לבכות אבל אף פעם לא יצאה לי יותר מדמעה אחת.
כנראה שיש מין מכסת דמעות לכל החיים ואני כבר בזבזתי את כולה.
יש אנשים שמשתמשים בחכמה במכסה שלהם... כנראה שאני לא אחת
מהן.

החלטתי לעשות עם זה משהו!
אני אשלח מכתב לברנש שאחראי על מכסות הבכי ואני פשוט אבקש
הלוואה של דמעות. מה הבעיה? רק אני לא יודעת מי זה...
בטח יש לו מין כרטיס ביקור כזה של "א. דמעות בע"מ - כל סוגי
הדמעות בעולם"... כל מיני שטויות כאלה.
חייב להיות אחד כזה! יש כל כך הרבה בכי ועצב בעולם, שבטוח לכל
אחד באיזהשהו שלב בחיים נגמרות הדמעות ואז הוא חייב לקחת
הלוואה כי אחרת לא יהיה לו! ואז מה? דמעות מלאכותיות?! כמו
בסרטים המחורבנים שיש עכשיו כל השבוע בגלל ט"ו באב?! הא?!

בעצם... אני לא רוצה שיהיו לי עוד דמעות. זה רק ייתן לי
לגיטימציה להמשיך להיות בכיינית ואני לא רוצה. למה לי בעצם?
למה לי להכנס שוב לתקופת בכי מטורפת ולבכות על כל דבר אפשרי?
זה מפגר ולא מציאותי. אלא אם כן יש לך סיבה ממש טובה, ולי
אין... אין לי סיבה ממש טובה לכל דבר שאני עושה... אני סתם
עושה.

- כן, במה אני יכול לעזור לך?
- אממ... אני... יש לי פגישה אם א.דמעות בע"מ... הוא נמצא?
- כן. שבי. הוא מיד יתפנה.
(יופי... עוד אחת שחושבת שמגיעות לה דמעות כי היא רוצה!)
- טוב כנסי. אבל אין לך הרבה זמן! יאללה מהר יותר!
- פסדר אני נכנסת.

טוב אז נכנסתי. לא ציפיתי למשהו מיוחד, אבל לפחות משהו מכובד
כזה בסגנון משרד עם הנוף לים.. כאילו... אחרי הוא הוא
א.דמעות... צריך להיות לו די הרבה כסף. עם כל הדמעות האלה שהוא
מחלק...

- טוב אז אני מבין שאת רוצה הלוואה?
- כן.
- אוקיי. כמה את צריכה?
- לא יודעת... הרבה...?
- ניתן לך 4 טון. לא יספיק - תבואי שוב.
- רגע!
- כן?
- למה המשרד שלך נראה ככה?
- איך ככה?
- ככה. כמו שהוא נראה. מסכן כזה... חסר חיים... קודר...
- אה... ככה כזה... אני מבין. זה בגלל הדמעות.
- הדמעות?!
- כן, הדמעות. זה די פשוט. כשהתחלתי עם כל העסקים האלה של
ההלוואות היה פה די שקט. אף אחד לא היה יותר מידיי זקוק לי. אז
בימים האלה היה פה משו משו! אבל אז... אז הכל התחיל... פתאום
אנשים התחילו לריב ולמות ומלחמות ומחלות ועניינים... את יודעת
איך זה... אין! אנשים באו לפה בכמויות! לא ידענו איך להסתדר עם
זה בכלל. ואז גילינו שאחרי כל הלוואה נהיה פה יותר עצוב, יותר
קודר... יותר כזה... ככה.
- וזה הכל בגלל הדמעות של העצב?
- כן.

אחרי השיחה איתו באמת כבר נגמרו לי הדמעות. אפילו לא לקחתי את
הדמעות שלי מרוב תסכול.
עכשיו אני מחכה שמישהו יבוא ויציל אותי.