הרבה תקופות עברו עלינו,
ואני מרגיש שעכשיו זה הסוף,

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זכרונות,
אני לא רגיל לכתוב דברים כאלה אולי בכלל היה עדיף שלא הייתי
פותח את תיבת הפנדורה הזו,
טוב כנראה שכבר מאוחר מידי
כמו תיבת אוצר עתיק מאוד, עם מנעול חלוד שצריך לשבור כדי
לפתוח,
ככה לאט לאט עולים הזכרונות...
מלמטה. מהלב.

היו לנו כל כך הרבה רגעים ביחד יפים, קסומים, רעים, טובים,
בנאליים,
את באמת היית מישהי מיוחדת עבורי, ואני לא אשכח אותך
למרות שלפעמים, כל כך , אבל כל כך רציתי.

אבל יש יום אחד שאני אזכור תמיד, זה היה ערב ראש השנה,
ישבנו בגן ,ראינו את הזריחה,
והיה רגש, אהבה נטו (כבר כמעט שכחנו מה זה, לא?) לפני שהכל
התלכלך והטמא,
החזקנו ידיים והתחבקנו, אולי את כבר לא זוכרת,
ואז פתאום התחיל לרדת גשם, רענן, נקי, חדש, של בוקר, גשם ראשון
עם הריח של הגשם הראשון, ואחרי זה עלתה השמש ויום חדש ומושלם
עלה עם טיפות של גשם על העלים והדשא...
הזריחה היתה מדהימה, כאילו רק אנחנו היינו בעולם אז.
למחרת אותו בוקר שאלתי אם מישהו ראה או שמע את הגשם הראשון
וכולם לא ידעו דבר,
ואז הבנתי שהגשם הראשון ירד, ירד בשבילינו, ירד עלינו.