כשסופ-סוף הצלחתי לכתוב, כל הרגשות וההרגשות שלי התנקזו לשיר
אחד (טוב..כמעט כולם) לכן הם יצאו כל לך דיכאוניים, אם תרצו.

בכל אופן, אם לפי הסדר הלכנו, אז הרי לפניכם שיר מספר שתיים.

לכל מי שאותי אהב,
לכל מי שהייתי חשוב בעיניו.
אני לא יכול להסביר מדוע
ולא למה אני רגוע.
אבל החלטתי בלבי
לקיים הבטחתי לעצמי
ולברוח.

לא חשוב לאן,
לא חשוב מה יש מעבר.
לא חשוב לאן,
לא חושב מה יש מעבר.
רק רוצה לשם,
רק רוצה אל המעבר.
רק רוצה עכשיו,
רק רוצה להיות לבד.

זה לא שהחיים שלי טובים
ואני יודע שיש גרועים.
אבל אנ'לא עומד יותר,
אנ'לא מסוגל לסבול יותר.
לא...

לא חשוב לאן,
לא חשוב מה יש מעבר.
לא חשוב לאן,
לא חושב מה יש מעבר.
רק רוצה לשם,
רק רוצה אל המעבר.
רק רוצה עכשיו,
רק רוצה להיות לבד.

תקראו לזה בזבוז
אבל כשאתה לא יכול לזוז
מרוב פחד ויגון
נופל אל התהום
לא...
לא חשוב לאן.
רק רוצה אל המעבר.
לא חשוב לאן.
רוצה אל המעבר.

אותי לא תראה יותר,
אותי לא תפגוש יותר,
אולי, רק פעם,
כשיגיע,
זמנך לישון...