היא הודתה!!!
סוף-סוף היא הודתה... שהיא פוחדת, ושכל האיומים האלו היו כדי
להשוות.
ועכשיו אני יודעת שהוא אוהב אותה...
כי בלי לדעת אפילו, הוא ויתר עלי! והכי כואב - שהוא לא שם לב.

אז מה?! אז אסור לי לאהוב אותו יותר? אסור לי לבכות?
אסור לי לרצות לצלול עמוק-עמוק?! לברוח למשהו אחר - כמוהו?!
למה לו מותר הכל, ואני צריכה להיות חמודה וטובה, לשבת ולשתוק,
לקבל את כל האיומים שלה ואת כל החרא שלו?!

היא אומרת לא! והוא אומר כן!
ואני, אני לא רואה אצלו את הניצוץ בעיניים. אני רואה את
הניגודים, ולא מהטובים האלה שמחברים, אלא מאלה שהורסים!
אני רואה שהוא לא אוהב אותה בכלל, ואני מסתכלת על איך שהוא
הסתכל עלי פעם, והוא לא מסתכל עליה ככה, אפילו לא קרוב!!!

ועוד מעט עברה שנה כבר... שנה!
ואני עדיין אוהבת...

ואולי, אולי אני לא רואה את המבט שלו כי אני לא רוצה לראות!
אולי אני טועה, אולי הוא כן אוהב אותה... אפילו יותר ממה שהוא
אהב אותי. או עדיין אוהב, לפי מה שהוא אומר!

ואם הוא אוהב אותי, אז איך הוא יכול לאהוב גם אותה?
כי אני לא מצליחה לאהוב... האהבה היחידה שלי הייתה לאודי, והיא
הייתה עיוורת, כמו שכולנו כבר יודעים! זה לא כאילו באמת היה לי
מה לאהוב בו... זה סתם הקסם שלו, שהוא עובד על אנשים וגורם להם
לחשוב שהם אוהבים אותו והם בעצם לא!
אני מעריצה אותו, האמת... הוא יכול להתווכח איתך על עובדה -
משהו בדוק, שאתה יודע שנכון ושאי אפשר בכלל להתווכח עליו...
ואפילו אז לגרום לך לחשוב שהוא צודק, בסופו של דבר, ושאתה
טועה!

איך? אני לא יודעת... אולי כדאי לכם להכיר אותם, את אודי ואת
אהובי. באמת שתופתעו מאודי, תעריצו אותו... ואהובי, אולי תוכלו
אתם להגיד לי אם אני או היא שם... בניצוץ הזה בעיניים שלו,
באהבה העצומה הזאת שהוא יכול לתת, ואני, אני יכולה להחזיר...