אחרי שיחת הטלפון הגורלית, היא התיישבה בכורסת הטלוויזיה
והתחילה לבהות במסך הריק. היא כעסה והאשימה את עצמה. עיניה
מלאו דמעות, דמעותיה זרמו על לחייה כמו נהרות של כאב.
היא ירדה למטה, נעלה את נעליה, קשרה את שרוכיה בקשר חזק, כי
רצתה להכאיב לעצמה, ויצאה החוצה.
בחוץ ירד גשם זלעפות, והיא כבר לא הייתה בטוחה אם לחייה רטובות
מדמעותיה או מהגשם.
היא התחילה לרוץ בחושך בכל כוחה, לאן שנשאוה רגליה. מסביבה היא
שמעה בכי - של המלאכים, של השמים הנופלים ארצה, העצים,
הפרחים.
כל בית החזה שלה כאב, היא לא רצתה לעצור, היא התעקשה להמשיך
לרוץ, היא רצתה לפגוע, להכאיב, להרע לעצמה על היותה כה
אימפולסיבית ואובססיבית כלפיו.
היה לה חלום, שכעת התפוצץ לה בפנים.
בסוף היא מגיעה לשם בנשימתה האחרונה, למקום אליו מגיעים כל
החוטאים, המקום בו הבדידות כובשת והייאוש הורג.
בהגיעה לשם היא רואה שלט: "ברוכים הבאים למעגל הבדידות".