בחלומי האדמה רעדה. אח"כ נכנסתי לחנות הבגדים הגדולה, ושם ישב
לו פול והביט בנונשלנטיות באוויר הדליל. התיישבתי לידו ברעדה
ואמרתי לו: "שלום, פול, אני כ"כ מתרגש לראות אותך כאן שאין לי
מילים להביע את התרגשותי". פול, בניסיון של שנים, הביט בי
וחייך חיוך קטן. הלוא הוא רגיל שאנשים רועדים לפניו. הרי הוא
כתב את השיר לו יש הכי הרבה גרסאות כיסוי בעולם כולו. הרי הוא
אחד מארבעת המופלאים - איך אפשר שלא לרעוד מהתרגשות לנוכח
מראהו המוכר עד אימה?
שאלתי אותו, "פול, מה אתה עושה פה בחנות הבגדים הזאת בישראל?"
"קפצתי לביקור", הוא אמר. "איזה יופי", אמרתי, "וכמה זמן תהיה
בארץ?" "כמה שאצטרך", הוא השיב, והחיוך הקטן חזר לשפתיו.
לא ידעתי מה להגיד, וכל השאלות שתכננתי בחלומותיי הפרועים
לשאול אותו אם אי פעם ייצא לי לפגוש אותו - נשתכחו מזכרוני. כל
שיכולתי להעלות על דל שפתיי היה: "אתה בקשר עם ג'ון?" ומיד
ידעתי שעשיתי טעות נוראה כשהוא הביט בי במבט מופתע, מרוגז
אפילו, כזה שיכול להפוך תוך שניות לבוז גדול.
"ג'ון מת", אמרנו שנינו בצוותא. "שכחתי, אני מצטער", הוספתי
יחידי, "אני לא יודע מה קרה לי, הרי ג'ון הוא החיפושית שאני
מעריץ יותר מכל". לפתע חשתי בטעות שעשיתי כאשר המבט הוסט
מעיניי אל עבר האוויר הדליל, מתעלם ממני כאילו לא הייתי קיים
יותר, למרות שרק אני הייתי בחנות הבגדים, מלבדו כמובן.
למה, למה הייתי צריך לגלות לו - חוסר תשומת לב של טירון ממש -
את הפרט האישי הזה? הרי החוק הבלתי כתוב אומר שמי שאוהב את
ג'ון לא יכול לסבול את פול, וההיפך. ואני די בטוח שגם פול יודע
זאת. אז אמרתי לו: "מלבדך". "מה מלבדך?" הוא שאל בקול שקט,
כאילו לא מעוניין להמשיך לדבר. "ג'ון הוא החיפושית שאני מעריץ
יותר מכל - מלבדך", אמרתי. "הא", הוא אמר, "זה בסדר". כמה נחמד
הוא היה. בדיוק כמו דמותו הציבורית המשתקפת מכל ראיון וראיון.
וזה בא לו בטבעיות, הוא לא היה צריך להתאמץ בשביל להפגין
נחמדות, הסליחה והמחילה היו חלק מאישיותו הקורנת. כן, גם
במציאות הוא קרן, בדיוק כמו בטלוויזיה.

שוב נדמו המילים מפי ונמחק זכרוני. הרהרתי והרהרתי, הפניתי
מבטי החוצה רק כדי לראות נערה דקיקה בחצאית קצרה הולכת עם
קרטון תותים צמוד לחזה המצומק. ואז זה בא לי. פתאום ידעתי מה
לשאול. שאלתי: "תגיד, פול, אז אתה חי או שאתה בעצם הכפיל של
פול המקורי?"
פול פתח את פיו כאילו כדי לענות לי ומיד סגר אותו. ושוב פתח
ושוב פתח. חשבתי שאולי בעצם הוא פותח את פיו לא בשביל מענה אלא
מרוב תדהמה על השאלה הישירה, אפילו הפולשנית, יש לומר, אבל לי
לא היה אכפת, רציתי תשובה ורציתי אותה עכשיו. איך אוכל בעתיד
להגיד שפגשתי את פול הגדול פנים אל פנים ולהודות שלבושתי לא
היה בי האומץ המספיק לשאול אותו את שאלת השאלות?
כמובן, לא אוכל.
הישרתי מבט אל עבר שערו הצבוע חום, אל עורו הנקי מקמטים, אל
עיניו שראו כבר הכל. חיכיתי לתשובה וידעתי שהוא יודע שאני מחכה
לתשובה ולא ארפה עד שזו תגיע. "תגיד", הוא שאל, "הרגשת את
האדמה רועדת?" "הרגשתי, בטח שהרגשתי", השבתי, למרות שהצלחתי
לשמחתי להבחין בניסיון הבוטה לסטות מהנושא. "ואתה", החזרתי לו,
"הרגשת?" הוא לא ענה, רק השפיל ראשו מטה, כאילו עייף להחזיקו
עוד על כתפיו. עול השנים, חשבתי לעצמי, האיש כבר בן 60, לא
צעיר ובועט כתמול-שלשום. הלוואי עליי עול שכזה, החזרתי לעצמי.
כן, הסכמתי עם עצמי, הלוואי על כולנו.
"אז מה?" החזרתי את העניינים לידיי," מה עם השאלה שלי?" פול
הרים ראשו והביט בי במבט חודר. הוא אמר: "אתה יודע את התשובה
לבד". "אני יודע?" תמהתי, ולא עשיתי את עצמי הפעם. "כן כן, אתה
יודע, ואם תסתכל אל תוכך פנימה, גם תדע שאתה יודע ותדע גם שאני
יודע שאתה יכול לדעת שאתה יודע". "רגע רגע רגע", הרמתי קולי
(אבל לא יותר מידי, אחרי הכל בפול עסקינן), "אל תנסה לבלבל
אותי! מי יודע שאני יודע את התשובה מלבדך?" "אף-אחד!" הוא אמר
בקול ניצח ומיד הרגשתי שהפעם הוא באמת הצליח להכניס לי. "זה
הרי ברור", הוא הוסיף בטון מתנשא, כאילו מתפלא עליי שעוד לא
קלטתי את העניין.

ניסיתי להסתכל אל תוככי-תוככי, אבל נעשה כבר מאוחר והאור
המתמעט הקשה עלי לראות בבירור. האדמה המשיכה ברעידותיה הקטנות,
אלה שבאים בד"כ אחרי הבום הגדול. כולם חושבים שזניחות הן,
הרעידות הקטנות, אבל אני מאמין שדווקא הן, בטלטלתן המצטנעת,
מנסות להגיד לנו את האמת. הרעידה הגדולה היא רק פיצוץ מתפרץ של
אסופת עוולות והבלים שנאגרו ונאגרו עד שחלה סתימה קשה בצנרת של
הטבע והם מתפוצצים עלינו ברעש גדול, בשביל לפנות מקום לאגירת
הדברים הבאים.  
פול, כאילו קרא את מחשבותיי, הביט בי ומצמץ. התפלאתי, כי גם
המצמוץ שלו היה אגדי. פשוט מצמוץ של כוכב-על. "נו", הוא דחק,
כאילו הוא מת לגלות לי את התשובה בעצמו למרות שאני כלל לא
לחצתי, "אתה כבר יודע את התשובה?" "כן", שיקרתי, "אבל אני רוצה
לשמוע אותה יוצאת מהפה המשורטט שלך". המחמאה לא השפיעה עליו.
הבחנתי בכך כיוון שלא זעו קמטי עורו שאינם קיימים על פניו. "מה
היתה השאלה", הוא שאל, כאילו מנסה להרוויח זמן, אולם מאוד יכול
להיות שהזיכרון שלו כבר לא מה שהיה פעם. ניסיתי לשחזר כמיטב
יכולתי, לא לאבד את המומנטום: "תגיד, פול, ... המקורי?"
"שניהם", הוא השיב, בקול שכמעט לא נשמע. שאלתי, "מה?" כי כמעט
שלא שמעתי את התשובה. "שניהם!" הוא קם וצרח אל מול פניי,
"שניהם! אני שניהם! מה פה לא ברור לך? אני גם הכפיל וגם פול
המקורי! שניההההם!"
נרתעתי לאחור ונפלתי על רצפת הפרקט המאובקת. למרות שזו לא הפעם
הראשונה שאני שומע את פול צורח (למרות הקלישאה הידועה שהוא היה
החיפושית "הרגועה" יותר, יש הרבה שירים בהם הוא מעז לצרוח
ועושה את זה יופי), הרגשתי כאילו הכניסו לי אגרוף לפרצוף.
ומעולם לא הכניסו לי אגרוף לפרצוף. מקסימום סטירה, וגם זה בגיל
שאני כבר לא יכול לזכור את הרגשת הכאב.
נעמדתי על ארבע, כפות ידיי מתמלאות באבק ולכלוכים אחרים, ברכיי
החשופות מתמלאות גם הן. הרמתי ראשי להסתכל על פול. מלמטה,
מהמקום הכי מושפל שיכולתי להעלות בדמיוני באותו מצב, ראיתי
אותו כמו שהוא, כדמות שלעולם לא תתממש, אך עם זאת כמשהו שטבוע
בי כבר יותר מידי זמן וכבר יותר מידי עמוק. ואז הבנתי. שניהם.
כמובן. גם הכפיל וגם המקורי ביחד. איך יכול להיות אחרת? לא
יכול להיות. כי רק שניהם. רק שניהם ביחד, בהרמוניה מושלמת של
גוף ונפש, יוכלו ליצור את הצליל הנכון במקום הנכון, בזמן
הנכון, בתקליט הנכון, בשנה הנכונה. פול, הפעם בוודאות קורא את
מחשבותיי, הנהן לעברי ואמר לי, ידעתי שבסוף תבין לבד. היית רק
צריך להסתכל יותר טוב. הוא נראה רגוע הרבה יותר מלפני שתי
דקות, אולי אפילו רגוע יותר מאשר כשהגיע לכאן, לחנות הבגדים
הגדולה, וזה גרם לי להרגיש אושר גדול. אני, הקטן, הצלחתי לנטוע
רוגע אמיתי אצל האיש הגדול. אפילו הגדול ביותר שעוד חי כיום.
פול שלח ידו כלפי מטה ואני אחזתי בה והוא עזר לי לקום מהרצפה
שבינתיים כבר הפכה למטונפת. כן, גם שרירים לא מבוטלים היו לו.
בחוץ היה חושך גדול וידעתי בליבי שאין עוד הרבה זמן. אך לא
ידעתי כמה גדול הוא חוסר-הזמן שעוד נותר לנו יחד. במוחי כבר
ראיתי את עצמי מחבק אותו לפרידה, לוחש באוזנו ששמחתי להיות
במחיצתו, אולי אפילו מגניב ד"ש ללינדה והילדים, אבל לפתע פתאום
פול החל להתפוגג. הוא נהיה יותר ויותר דהוי וגם הצבע אזל ממנו
טיפין-טיפין. עיניי נפקחו בפליאה. רגע, צעקתי, אל תלך עוד, עוד
לא שאלתי אותך מה השיר שאתה הכי אוהב, עוד לא הספקתי לחבק
אותך...
אבל הוא כבר נמוג ורק כוכבים זערוריים נותרו במקום שהוא היה,
תלויים באוויר, מסרבים לעזוב. ידעתי שגם תורם תיכף יגיע. וגם
תורי. הבטתי לתקרה שכבר מזמן נעלמה, הסתכלת על הקירות שכבר
מזמן הפכו שקופים. בחוץ סערו רוחות אבק וכפור אך אני לא הרגשתי
כלום יותר.
עצמתי עיניי והתעוררתי.

לא שיר של החיפושיות העיר אותי, אלא דווקא קרן אור עקשנית
שהצליחה לחדור מבעד לתריס הפתוח בזווית בלתי אפשרית. היא פגעה
שאישון הסגור שלי ואני קמתי מיוזע ומיד רצתי כדי לא לאחר.
באותו יום רעדה האדמה. ואחרי ששכחו תימרות העשן והאבק, אחרי
שההרס הפסיק להרוס, אך הפחדים עדיין בצבצו במלוא עוזם, נכנסתי
לחנות בגדים גדולה וריקה מכל נפש חיה. על הקיר היתה תלויה
תמונה גדול של החיפושיות בתחילת דרכם. עברתי בעיניי מאחד לאחד,
וכשהגעתי לפול חידדתי מבטי, הנהנתי בחיוך. כן. כבר אז הוא היה
שניהם.