פגשתי אותו בבר. הוא ישב בקצה הרחוק, ניסה להתחיל עם המלצריות
שהזדמנו לו בדרך. מישש לו בוטן וחשף כרס עבה מבעד לחולצה
הדוקה.
יום לפני, היא זרקה אותי. 5 שנים נתתי לכלבה הזאת, והיא זרקה
אותי. היא לא כלבה, והיא לא ממש זרקה אותי - אני אוהב אותה.

החבר'ה רצו להוציא אותי למצוא איזה משכך כאבים בבר. זרקו לי
איזו הערה עם חיוך שזה בכל מקרה יהיה משהו רטוב. חייכתי בחזרה
כאילו שזה באמת הצחיק או עניין אותי. יש אנשים שעושים מעקפים
או שמים קוצב שלא יכאב, אבל החברים שלי חושבים שהם ימצאו לי
תרופה בבר. מצחיק, לא? - לא, לא עכשיו, לא אותי.

ישבתי עם החבר'ה על הבר, מנסים לצוד איזה משהו, כמו אריות
בג'ונגל או מינימום קופים בגן חיות.
אמרתי לברמן, תביא לי משהו שידפוק לי ת'ראש. הרגשתי את היד
הלחה שלו על הכתף שלי. "נימרוד", הוא הציג את עצמו. "אני יודע
מה אתה עובר. זה כתוב לך על הפנים. אני יכול לעזור לך. אתה
מהסביבה פה, נכון? ראיתי אותך פה כמה פעמים עם הקטנה הזאת.
חמודה דווקא , חבל".

"ברמן, תן לו את מה שאני שותה", אמר בקריצה, ונימרוד ישר הבין
ומזג תערובת שהתחילה אדומה ונגמרה שחורה. בדיוק כמו החיים, הוא
אמר. הוציא מצית ואמר: "תדליק... זה סמלי", הוא קרץ.
אז הדלקתי. שורפים ת'חיים, הוא אמר, אבל אני ראיתי שם רק
משקה.

הלילה המשיך. עוד חבר ועוד חבר נעלמו לאט לאט אל תוך הלילה עם
נערות, לביאות, קופות שהיו בג'ונגל של גן החיות הזה.
"איזה חרא", מלמלתי, ונמרוד נתן לי עוד ועוד מהמשקה הקסום שלו,
נימרוד ON THE ROCKS, מתחיל בלידה ונגמר במוות עם להבה מלמעלה
ששורפת את הכל.
ככה הרגשתי - "און דה רוקס" - בתחתית, שבור ופצוע - סתם, שורף
ת'חיים.

המשך יבוא.