שלא תבינו לא נכון. אני די מאושר מהחיים שלי. רק שלשום הודיעו
לי על
קידום בעבודה- חברת היי-טק מצליחה, שאני עומד להיות המשנה
למנכ"ל שם. לא רע בשביל בחור בן 26. יש לי הרבה חברים, משפחה
אוהבת, חיים טובים.
אתמול חזרתי מהעבודה, הכנתי כוס תה צמחים, כמו שאני אוהב,
ניגשתי לחדר השינה, הנחתי את הכוס על השידה ונתתי לעצמי ליפול
על המיטה, בעיניים עצומות, למטרות מנוחה כוללת.  רעש הראש שלי
נחבט ברצפה, והכאב החודר בעצם הזנב מהנחיתה, די הפתיעו אותי.
הרמתי את הראש באיטיות, וגיליתי שהמיטה שלי, שעד אותו בוקר
היתה זוגית, נהפכה למיטת יחיד. ובגלל זה פיספסתי אותה, בהנחה
מטומטמת שמיטות לא משנות את גודלן בין רגע. קמתי בקושי מהרצפה,
ושאלתי את עצמי בקול רם: "מה לעזאזל הולך כאן?"
שמעתי קול מכיוון דרום-מזרח : "מה אתה חושב שהולך כאן?"
מסתבר שהמיטה בכבודה ובעצמה ענתה לי.
-"טוב, את חייבת לי הסבר, איך זה יכול להיות שכשאני הולך
לעבודה את
 זוגית, וכשאני חוזר את מיטת יחיד?"
לא חשבתי על זה שאני מנהל דו-שיח  עם מיטה.
-"ובכן, ידידי, שנים רבות אני משרתת אותך נאמנה, ושמתי לב שאתה
לא
 משתמש ב"זוגיות" של המיטה. מתי הפעם האחרונה שהבאת לכאן
מישהי?
 קודם צריכה להיות הפעם הראשונה. יש לך בעיות קשות עם יחסים
ואהבה, אתה יודע? בזמן האחרון אני במילא שוקלת צמצומים, אז
היום  החלטתי שנמאס לי, שהגיע הזמן להצטמטם למיטת יחיד. תאמין
לי, זה מספיק לך."
לאט לאט הפרצוף שלי האדים. תמיד כשאני כועס הוא מאדים.
-"איך את מעיזה? מסיקה מסקנות נמהרות מידי. אני רוצה את המרחב
שלי  כשאני ישן, מפריעים לי עוד אנשים במיטה. ככה סתם, החלטת
לנקוט בצמצומים? לא מקובל עליי."
-"תמודד. עד שלא תביא לכאן מישהי, או שתמציא סיבה טובה אחרת
למיטה  זוגית, אני לא חוזרת למצב הקודם."
התעצבנתי מאד, והחלטתי לא להמשיך בריב הזה יותר. עליתי לגג,
לצפות בכוכבים עם הטלסקופ שלי, תחביב שפיתחתי לעצמי. תמיד
כשהתעצבנתי על משהו, הייתי עולה לגג, צופה בשמיים, ונרגע.
פתחתי את הדלת הכבדה, נעלתי אחריי, והבטתי למעלה. השמיים היו
חשוכים לגמרי - נקיים מכל כוכב או ירח. אפילו לא כוכב אחד קטן
להסתכל עליו. החלטתי להתיישב על הכיסא ולחכות קצת, אולי זה הכל
הזיה, חלום בהקיץ, ועוד מעט המיטה שלי תהיה זוגית שוב, ויהיו
כוכבים בשמיים. לפתע שמעתי דפיקה על הדלת.
קמתי בכעס וסיננתי לעצמי בדרך- מי מהשכנים הקרציות מפריע לי
הפעם?
כשפתחתי אותה, לא ראיתי כלום לכמה שניות- האור החזק סינוור
אותי לגמרי, אור בהיר ולבן, כזה שבוהק בעיניים.
כשהתעשתתי, מצאתי את עצמי עומד מול הירח, ומאחוריו מתגודדים
אלפי כוכבים.
-"רו...רוצים...להכנס?" שאלתי בהיסוס.
-"כן. בואו כוכבים, תסתדרו בחצי גורן מסביב לבחור." הכוכבים
צייתו
להוראותיו של הירח, והוא נעמד מולי, עדיין מסנוור אותי מעט.
-"תגידו כוכבים, למה אתם כאן ולא בשמיים? אין עננים, אמורים
להיות שמיים יפים היום. למה הרסתם?"
-"הקשב, בחור, יש לנו סיבה טובה." אמר הירח, והוציא מאחד
המכתשים שלו דף נייר מגולגל ומשקפי ראייה. הוא הניח את
המשקפיים על אפו, פתח את הנייר, כחכח בגרונו, ופלט: "ברשימות
שלנו כתוב שאתה אוהב טיולים רומנטיים לאור הכוכבים. האם זה
נכון?"
-"כן, מודה באשמה." עניתי בגיחוך קל. מה הירח המטורף הזה רוצה
ממני?
-"ובכן, שמנו לב שאתה לא מנצל את האור הרומנטי שאנחנו מפיקים
בשביל טיולים רומנטיים, ואפילו לא בשביל טיולים אפלטוניים.
החלטנו, פה אחד, שנמאס  לנו לשבת סתם בשמיים, בלי מטרה, בזמן
שאתה יושב על הגג ומציץ עלינו עם הטלסקופ שלך. אנחנו פוצחים
בשביתה עד הודעה חדשה."
-"אין בעיה!" עניתי ברוגז. " אני לא צריך את הטובות שלכם! יהיו
לי מספיק טיולים רומנטיים בלי שום קשר לאור הכוכבים! מצידי אתם
יכולים להעלם לעד!"
וכך היה. תוך שניה או שתיים, הם נעלמו מהגג, ונשארתי עומד,
פעור פה, בלילה חשוך.  הפנים שלי כבר הפכו לצבע של עגבניה שעשו
ממנה רסק.
רתחתי מכעס. תמיד, אם היו עננים והשמיים לא סיפקו אותי, הייתי
יורד לרחוב ומסתובב קצת, כדי לשחרר לחצים. אז ירדתי גם הפעם.
הסתובבתי דקות ארוכות ברחובות השוממים, זעוף כולי, משחזר את
שתי החוויות  הלא נעימות שעברתי בשעות האחרונות.
בדיוק בפינה של ביאליק ורמז, איפה שאני בדרך כלל מסתובב ופונה
חזרה לדירה, הרגשתי דפיקות בחזה, דפיקות יותר חזקות מהפעימות
הרגילות שמרגישים בדרך כלל.
לא התייחסתי אליהן, והמשכתי ללכת, סוקר את הסביבה. אבל הדפיקות
המשיכו, ונלווה אליהן קול קלוש: "היי, אתה שם למעלה, תקשיב
רגע."
-"כן, מי מחפש אותי?" שאלתי בלחש, כשמבטי מופנה אל בית החזה.
-"זה אני, הלב שלך. יש לי דיבור צפוף איתך."
-"דבר, חופשי, אני מקשיב."
-"שמע, יש בעיה קטנה. אני נמצא בתוכך, בערך מאז שנולדת, עובד
קשה, קורע  את התחת כל היום, ואף פעם לא נתת לי להנות קצת. מה
אתה חושב, שאני משאבת  דם מסריחה? מה עם קצת רגש, אהבה? תן לי
להרגיש משהו, להתאהב מפעם לפעם,
אפילו לא אכפת לי להחסיר פעימה, רק שתאהב. יש לך חסמים קשים
בקשר לאהבה, שמת לב? ובכלל..."
קטעתי אותו באמצע הנאום.
-"חסמים? לי? מה פתאום. פשוט תשתוק ותעשה את העבודה שלך. אני
עדיין מחפש מישהי שתאלץ אותי להשתמש בך גם למטרות אחרות."
-"מחפש?" ענה לי הלב בעצבנות. "מה שאתה עושה לא נקרא לחפש-
יושב בבית, חוסם את עצמך לרגשות. אני מרגיש כאן בודד, ולא
מנוצל. אז החלטתי, נמאס לי ממך, אני עוזב. אל תדאג, אתה תמשיך
לחיות. אבל אני מחפש לי מישהו  יותר מתאים לי, שאוהב להרגיש,
שאוהב לאהוב. ביי."
וככה, בלי להניד עפעף (למרות שללב אין עפעפיים) הוא פרץ את
דרכו החוצה, ויצא. הרגשתי כאב חזק בחזה, את הצלעות נשברות לאט
לאט, וראיתי אותו, את הלב שלי, יוצא מהגוף שלי, נוחת על המדרכה
המלוכלכת, ומתחיל לגרור את עצמו במורד הרחוב. לאט לאט הרגשתי
את הגוף שלי קורס, איבר אחרי איבר הפסיקו לעבוד, נפלתי על
הברכיים, ולבסוף נחתתי על המדרכה, בעיניים פקוחות.
לפתע ראיתי יד מושטת לעברי. סובבתי את הראש באיטיות, וראיתי
אישה מדהימה ביופייה, מושיטה אליי את היד.
-"אתה צריך עזרה?" שאלה ופרצוף דואג עטה את פניה.
לרגע חשבתי שאני מתאהב, אבל אז הבנתי, הפניתי את ראשי למורד
הרחוב, רציתי לקרוא לו, אבל בדיוק אז הוא נעלם מעבר לפינה.