אני זוכרת את היום שסבא נפטר. חזרתי מבית הספר שמחה וחייכנית
כמו תמיד. ואז צילצלתי לאמא, כמו כל יום. היא נשמעה ממש לא
טוב,
כמו ביום שהכלבה שלי הובהלה לבית חולים כי דרסו אותה ולא
ידעתי.
היא לא אמרה לי כלום. עד שאמא של אבא התקשרה, סבתא.
היא שאלה אותי מתי ההלוויה?...
איזה הלוויה? למה מי מת?...
היא עצרה רגע ושאלה אותי: "מה?! לא ידעת שסבא אהרון נפטר?!"
לא ידעתי אם לנתק אבל פתאום פרצתי בבכי ואמרתי לה שלא ידעתי
כלום ואחר כך ניתקתי...
הלכתי לאמבטיה, רציתי לטבוע...
איך זה שהוא פתאום הלך בלי להשאיר שום דבר? בלי לספר לי שום
דבר. ואני לא היחידה שרצתה שהוא יספר לה.
הייתי חייבת לדעת. מאותו יום החלטתי וידעתי שאני נוסעת
לפולין.
לדעת הכל. הכל!
הלכנו להלוויה. הכל פתאום קרס מתחתיי...הרגשתי שהאדמה לא יציבה
ואני הולכת להתמוטט.
אמא חיבקה אותי ולא יודעת למה התרגשתי מזה כל כך.
אולי כי ידעתי שיש לה עכשיו את כל העולם לחבק והיא בוחרת דווקא
בי.
כשקברו אותו הלך איתו משהו. משהו ייחודי. אף פעם לא דיברתי
איתו.
אני רק שמעתי סיפורים על דיבורים שלו...
בשלושים כבר לא בכיתי, נדהמתי.
ראיתי את השם ארנון עדן על המצבה. ארנון? לא אהרון?
אולי זה בגלל שסבתא תמיד עיוותה את השם שלו אז בגלל זה כולנו
כבר התרגלנו לאהרון ולא לארנון.
אבל בכל זאת...מה שבטוח שלא קראו לו מעולם ארנון, ובטח שלא
עדן.
אני זוכרת את הסיפורים של אמא...שפעם הוא פשוט לקח את דוד
צביקה, ששאל למה השם משפחה שלהם זה עדן, ואמר לו:
"אני הייתי בגיהנום! אני עכשיו בגן עדן".
כשהלכתי באושוויץ חשבתי על המשפט הזה כל הזמן.
לא ראיתי שום דבר...רק גיהנום! גיהנום! גיהנום!
אף אחד לא סיפר לי כלום עליו...לא ידעתי שקראו לו ארנון, שהוא
נולד בפולין, למה יש לו כתובת קעקוע שהוא משתדל כל כך להסתיר,
ואפילו כשהוא נפטר לא אמרו לי כלום. שום דבר לא ידעתי עליו.
הוא לא סיפר לאף אחד כלום, רק זרק משפטים.
כשאמא ביקרה אותו בבית החולים הוא כבר היה מסומם ולא רואה
בעיניים.
ברוח טובה ובשמחה היא התקרבה אליו ושאלה אותו: " מה שלומך
אבא?"
והוא ישר נבהל, צרח עליה שתשתוק כי "הם" יבואו ויהרגו את
כולם!
"הם"...ותמיד מחדש...כמו תקליט שרוט "ימח שמם"!
עד הנסיעה לפולין לא באמת הבנתי מי זה "הם" ואני הייתי בטוחה
שיש "להם" גם צד הגון...כנראה שלא...
התהלכנו שם...נכנסו לאושוויץ ופתאום ראיתי מול עייני איך סבא
נקבר.
שם, באושוויץ, הוא מת. הוא לא באמת היה אף פעם חי, איך אפשר
לחיות כשאתה מת כל כך מבפנים?!
אני לא יודעת מה עוד לספר עליו כי הוא אף פעם לא דיבר ואף פעם
לא אמר כלום. אולי גם אף פעם לא רציתי לדעת. אני לא רוצה לדעת
מה היה שם.
זה לא מעניין אותי יותר...התיק נסגר...
אבל כשהגעתי לפולין הכל נפתח כמו פצע שכבר כמעט הגליד.
וכל הדם נשפך ממנו כמו הדמעות שזלגו מעייני.
בכל אחד יש טיפת רגש אבל הוא אף פעם לא הביע רגש.
למתים אין רגשות.
