כשהיא הלכה, התחלתי להבין מעט,
התחלתי להכיר באהבה, לאט לאט,
רק כשהיא קמה והלכה,
הבנתי שאין עוד מערכה,
נגמר המשחק,
הכל מנותק,
אין לי למה לצפות,
אין עוד נגיעות.

מדמיין את הרוח נושבת בפנייה,
נזכר בימים שהלכתי אחרייה,
רק כשהיא קמה ועזבה,
הבנתי שאין לי אהבה,
נגמרה התשוקה,
נשכחה הנשיקה,
נותרה רק כרית ספוגת דמעות,
אין עוד נגיעות.

נגיעות, נגיעות,
אין עוד נגיעות,
היא כל הזמן הייתה שם,
איך הפסקתי פתאום לראות,
להבין ולאהוב,
את היהלום המתוק,
שנשלח רק בשבילי,
נגיעות...

טלוויזיה, שוב חדשות, בלאגן וצרות,
יותר רע כבר לא יכול להיות,
רק כשהיא ברחה מהלב,
הבנתי שיכול להיות יותר כואב,
נגמרו הימים,
נשכחו הרגעים,
נותרו זיכרונות מכמה שעות,
אין עוד נגיעות.

המילים מדברות חוסר תקווה,
המבט מספר על גודל האכזבה,
רק שהיא טרקה את הדלת,
הבנתי שאין אחת אחרת,
נגמרו הסיפורים,
נשכחו השירים,
נותר החיוך מאותן תמונות,
אין עוד נגיעות.

נגיעות, נגיעות,
אין עוד נגיעות,
היא כל הזמן הייתה שם,
איך הפסקתי פתאום לראות,
להאמין ולחשוב,
על הפרח הנדיר,
שנולד רק בשבילי,
נגיעות...

והגורל מתחיל מהידיים שלי ליפול,
את האוויר ממלא חלל של שאול,
הכל כזה כאילו אופטי,
כבר לא אופטימי,
אין כבר לאן, ואין עם מי,
היהלום המתוק,
כל כך רחוק,
הפרח הנדיר,
הפסיק להאיר,
ונותרה רק השאלה,
להיות או לא להיות?
אהבה זאת מחלה?
נגיעות... אין עוד נגיעות...