לגוף שלנו רצונות משלו!
תמיד עולה לראש ברגעי משבר מחשבות סופניות. זה טבע האדם, אני
יודע שאני לא חולה.
הגוף לא מוכן לסבול את המחשבות האלו ומייד דוחה אותן לעבר
האופטימיות, ממנה אני רץ.
תמיד אחרי דחייה של מחשבות סופניות אני חושב על סיבות ותוצאות,
מה היה קורא אם? למה? איך? איפה? מי? כמה? ועמה! (זה לא
קשור...)
המחשבות האלו רצות לי כמו סרט נע, שחוזר וחוזר ולא מפסיק! אני
חי בתוך בועה ריקה ומביט לאנשים, שמנסים לפוצץ לי אותה כדי
לחלץ אותי, בעיניים!

למי אני באמת חשוב, רק ככה אפשר לדעת באמת מי היה בא ואומר את
המילים הטובות, שהתחבאו מאחורי שנאה קרה, שהפשירה בזמנים קשים.
אנשים מבינים רק בכוח. עיתונאים יודעים לנצל את זה, פרסומאים
יודעים לנצל את זה, אנשי פוליטיקה יודעים לנצל את זה, רק אנחנו
לא יודעים להבין את זה.
הרי כל יום אנחנו רואים דברים מזעזעים בעיתון, בטלוויזיה,
בפרסומות תנועה! ואנחנו לא רוצים להבין! רק לראות וליהנות
ממראה הדם, שמכסה את התמונה וצובע לנו את העיניים בכעס, אולי
תענוג ושקט לחלק מהחולניים שבינינו... לא חסר.

אנחנו מחולקים שלא לנכון לקבוצות, כל קבוצה רוצה לייחודה
והשאלה שנשאלת הפעם היא, למה לא נוכל לשאוף לייחוד כולל אשר
יצור תנור חם ולוהט, שיפשיר את כל השנאה שבנו?
המוות תמיד הפחיד אותי, למרות שתמיד האמנתי שלא, תמיד אמרתי
אני מסוגל לגמור את זה עכשיו, אבל למה? אני עצוב עכשיו כמו
שאני אהיה שמח מחר. קשה לי עכשיו כמו שיהיה קל לי מחר. כל יום
הוא יום חדש. חדש זה טוב. אני אוהב דברים חדשים, יש להם ריח של
חדש. המוות גם יהיה חדש לי, אם אבחר בו. אבל מצד שני, אני אוהב
דברים ישנים. רהיטים ישנים זה דבר יפה, אני לא רהיט ואני לא
יפה, אבל החיים יפים! כל המחלוקות וכל המשברים הם הקישוטים,
שהחיים אוספים בדרך. צריך ללמוד להתמודד ולא לברוח, להביט
קדימה ולא לשכוח! אם פעם היה לי טוב, מחר יהיה לי עוד יותר
טוב!