הנהר המתפתל עקף את המכשול הקרוב שנגלה לעינינו.
בשלב כלשהו הנהר התרחק מאיתנו,הפך לקטן.
האמנתי שהוא ממשיך להתגבר הלאה על המשעולים והמכשולים שבדרך.
מתגבר ועובר עד שהוא מגיע למטרתו הסופית, לים.
בדרך הוא דורס מעט אדמה,אוסף איתו שברי ענפים ועלים.
הסלעים מנסים לחצוץ בין הנהר למטרתו,אלא שהוא לא נותן להם
להתגבר עליו.
הם אכן מצליחים להאט את זרמו,אבל הוא לא מאלו שיכנעו.
הוא ממשיך לזרום,למרות ההעלבות שבהם הוא נתקל בדרך.
הלכנו בתוך הגונגל העבות,אני וגלית ,בדרכנו אל המטרה.
הענפים ששלחו העצים לעברנו הפריעו לנו להתקדם, אבל אנחנו
המשכנו.
גלית הרכיבה על גבה את התיק הקטן מעור שבתוכו נחה המימיה
שלנו.
אני נשאתי על גבי תיק מעט יותר כבד שכל מיני ציודי הישרדות
קיפצו בתוכו אנחנו, במהלך המסע, מתוודעים אחד לשניה, אחת לשני,
עוברים מכשולים ביחסנו ומנסים תמיד להמשיך ולצעוד ביחד.
להמשיך ולזרום אל המטרה הסופית,לים,למקום שאליו מגיעים כל
הזורמים.
השאלה האם אני אגיע לשם עם גלית או בודד כבר לא העסיקה אותי.
כששמעתי את הקולות מאחורי הבנתי שהם עלו על עקבותי.
במסכות שחורות ובפנים משוכות מטה במעטה נסתר של רצינות תהומית
הם לכדו אותי לרשתם וכלאו אותי בתוך החדר האפלולי,מביט אל תוך
הטיט של האבנים מבין הסורגים,מצפה לברוח בכל רגע.
גלית נשארה מאחור,בוגדנית כתמיד,העמידה פני מצטערת.
הנהר שלי התפצל מהנהר הגדול שלה והפך לזרזיף קטן הנלחם לשווא
בזכותו הטבעית לזרום ולהבקיע דרך אל החופש.
החיים בכלא ההודי היו מדכאים,ואז הגיע החבר שלי, גדי, לביקור.
בעודו בחדר ,הוא השאיר מעט את הדלת פתוחה.
ברחתי בשיא המהירות.
הזרזיף שלי תפס את הירידה וגלש במהירות, אוסף כוח וזרזיפים
ובונה נחל.
ברחתי, ידעתי שברגע שיצאתי הם דולקים אחריי, מנסים להשיג
אותי.
ניסיתי לגמוע הרבה, רצתי מהר, עברתי במהלך בריחתי אלפי מילים,
וידעתי שהם עדיין יכולים להופיע אל מעבר לפינה, ולהחזיר אותי
מאחורי הסורגים.
אני עדיין בורח והם עדיין אחרי, הם לא תפסו אותי.
האם יש מישהו מהקוראים שיכול להסיח את דעתם? |