יושבת לה בכיסא השמאלי ביותר, בעוד ראשה מונח על השמשה ורגליה
שלובות. זו מונחת על זו.
לוגמת. רק עוד לגימה אחת. כדי שהטעם ישאר בפה.
רק עוד אחת. רק לגימה אחת ויחידה, זו שהיא תמיד רצתה ללגום. של
הטעם שלו, של הרוך, של האהבה שלו.

עוד לגימה. ועוד אחת.
הלגימה שלה היא לא תזכה לעולם.
וראשה עודנו מונח על השמשה השמאלית. ועיניה נעצמות.
בין שתי כפות ידיה מונחת הכוס. אותה הכוס שלפני רגעים מספר
היתה חמה. חמה מתשוקה, מאהבה.
והוא בא, ומניח את ידיו על צווארה. מקיף את צווארה מכל כיוון
אפשרי, ולוחץ.
והיא רוצה לדבר, לומר לו שקשה לה. אבל היא איננה יכולה. הוא
לוחץ חזק מדי.
והיא מנסה. מנסה "לחטוף" רק עוד נשימה אחת.
רק רוצה לומר לו שהיא מתגעגעת, שהיא רוצה לשוב למצב שבו היו
נמצאים פעם, שהיא מצטערת על הכל.
אבל היא לא יכולה. הוא מתאמץ ללחוץ יותר ויותר.
והיא פוקחת עיניה, מרימה את ראשה הנטוי, המונח על השמשה
השמאלית, מסובבת מבטה ומבינה כי היא חנוקה בלעדיו. כי בלעדיו
אין לה אוויר.
מרימה את הרגל השמאלית מזו הימנית, מתרוממת, מסדרת את קצה
חולצתה, מתבוננת על נעליה. רק לוודא שהכל בסדר.
אוחזת בידית הכוס בידה הימנית. מסתכלת על הכיור, ומדמיינת
לעצמה באיזו צורה היא תשפוך את הנס.
עם התקרבה לכיור, שוב עולה בראשה אותה התמונה שבה הוא חונק
אותה. והיא זורקת בחזקה את הכוס לכיור.
הוא נהיה צבעוני.
פתיתי אורז שנותרו מהארוחה האחרונה, עלי חסה שאינם טריים. הם
אפילו לא ירוקים. גרגרי קפה שחור שהכינה בתקווה שיעוררו אותה.
ושברירים של כוס מפורצלן. ודם. המון דם.
וכל ידה הימנית מדממת.
והיא עומדת שם, חסרת אונים. מחכה לו.
והוא בא. בא וחונק אותה.