אתמול, דיברתי עם אלוהים. לא משהו רציני, סתם מן שיחת חולין
שכזו. תמיד רציתי לעשות את זה, אבל אף פעם לא ידעתי איך. מה,
פשוט מתחילים לדבר איתו והוא עונה? תיארתי לעצמי שזה לא כ"כ
פשוט. אבל אתמול, אתמול באמת שדיברתי איתו. עם אלוהים.
  סיפרתי לו על החיים שלי, על כמה שרע לי ושאני רוצה למות.
הוא לקח את זה נורא קשה, ואמר לי שאני סתם ילדה מפונקת ושאני
צריכה לקבל 2 כאפות לפנים כי יש אנשים רעבים בעולם. בהתחלה קצת
נעלבתי, אבל אז התחלתי לחשוב על מה שהוא אמר. כי בסה"כ, זה
אלוהים שמדבר איתי, ומה? אני לא אקשיב למה שיש לו להגיד? אז
אמרתי לו שהוא צודק, ושאני מצטערת.
  אחרי חצי שעה ככה של דיבור, הדלקתי סגריה. זה מאוד הכעיס
אותו. אמרתי לו שזה לא פייר, כי כבר ממש מלא זמן לא עישנתי
ועשיתי מספיק דברים טובים בחיים שלי שיצדיקו את המרלבורו לייט
שלי. הוא אמר לי שזה נכון, אבל זה מעצבן אותו כי הוא ממש רוצה
שאכטה, אבל עצם היותו אלוהים, לא מאפשת לו כי הוא צריך להוות
דוגמא. אמרתי לו שאף אחד לא מסתכל ושאני מבטיחה שאני לא אספר
לאף אחד אבל הוא אמר שזה בסדר וחייך אלי.
אלי הוא חייך! הייתם מאמינים שאני אקבל חיוך מאלוהים?  אז
כיביתי אותה. את הסגריה. כי לא רציתי לעצבן אותו עוד יותר.
  אז ישבנו שם ודיברנו, שנינו. עצבניים ממחסור מובהק של
ניקוטין בריאות. הייתה מן שתיקת מבוכה שכזו כי לי לא היה מה
להגיד לו, לאלוהים. והוא בטח סתם היה עייף, ועצבני. אז שאלתי
אותו, למה הוא צריך להיות כזה מניאק לפעמים? הוא לא הבין על מה
דיברתי אז התחלתי לצעוק עליו, שפעם היינו עם סגולה, שפעם היינו
העם הנבחר. הוא צחק ואמר שאני לא מבינה, כי אני עוד ילדה קטנה.
אמרתי לו שאני גדולה מספיק כדי להבין, שזה לא פייר שילדים
קטנים נהרגים כל יום. שאנשים חפי פשע נרצחים ברחובות ת"א. הוא
אמר לי שזה באמת לא בסדר, ושהוא יבדוק את העניין ויראה מה אפשר
לעשות בנידון. אמרתי לו: "יופי באמת! הגיע הזמן!" אז הוא אמר
לי שהוא צריך ללכת, בטון עצבני שכזה. שוב פעם עשיתי את זה.
עצבנתי את אלוהים. אבל בעצם, זה הכל אשמתו. הוא התחיל עם זה
קודם.
  היום, התעוררתי עם האנג אובר נוראי. פתחתי את הטלויזיה כדי
לראות מה קורה בחדשות וראיתי שעוד כמה ילדים נהרגו היום. פעם
הבאה שיצא לי לדבר עם אלוהים, אני חושבת שאני אתן לו עוד נזיפה
הגונה. מגיע לו, לא?