|
סתם משהו שנכתב כאילתור. אולי כדי לראות אם אני עדיין מחובר
לרגשות שלי. כנראה שכן...
באיזור הדימדומים
שבין חלום למציאות
שוכב לו ילד שבור
ומבכה על צלקות
מלקק את הפצעים
שהגלידו כבר מזמן
אז איך זה שאני מדמם
אם כבר לא נשאר סימן?
באיזור הדימדומים
שבין צווחה לצחוק
יושב לו נער אבוד
ומנסה נואשות למחוק
ולא לתת כל יחס
לרצח התמימות
אז איך זה שאני מדמם
אם אין כל התייחסות?
באיזור הדמדומים
שבין טירוף לשלווה
עומד לו גבר עירום
ובוהה בהשתקפותו במראה
בוהה בצלקות
ובילדות שנרצחה
מנסה לאסוף שברים
של נשמה שסועה
ועדיין מדמם
לבד בחשיכה... |
|
|
הסלודנים האלו
לא משופצרים.
זו האמת.
פעמיים היה לי
סלוגן עם שגיעות
כתיב שהם
פירסמו.
או שהם אומרים
לעצמם-"כוס אימא
של הדיסלקט,
שקולם יראו שהוא
טיפש".
רק בלי הכוס
עמק, כי הם
סופרים וזה... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.