פרק 1

עכשיו 10 בערב, הרוח בחוץ משתוללת ואני בעבודה הזאת.
טוב, עוד מעט אני צריכה לסיים וסוף סוף ללכת הביתה.
היום מהבוקר אני תקועה במשרד הזה, הוא כבר יוצא לי מכל חור
אפשרי בגוף שלי. למה רק אני צריכה לעבוד פה עד מאוחר ולא מישהו
אחר?
למה אני בכלל רציתי להיות עיתונאית? הרי זו עבודה שלא מביאה
שום תועלת!
ורק אני חשבתי שזו עבודה טובה...
הרי כשהייתי בת 16, חשבתי שזה די כייף להיות עיתונאית... אפילו
כתבתי בעיתון בית ספר טור חודשי. הייתי אז תמימה.

והיום אני שוברת את הראש מה להמציא להם, לאנשים המסכנים האלה.
טוב, זה לא ממש קשה, כל יום קורה משהו בטילנוויל, העיר שקמה
לתחייה משנתה... זה קרה כמה ימים לפני שהתחלתי לעבוד בעיתון,
רעש פתאומי או משהו כזה... אני לא זוכרת מה זה בדיוק היה,
כאילו ש...
"מה זה לעזאזל?" פתאום ראיתי שהחלון נפתח, למרות שלא היתה רוח.
הסתכלתי על השעון. השעה הייתה כבר 11:35, הייתי צריכה לסיים את
הכתבה הראשונה של החודש על "האירועים ההיסטוריים של החודש
שעבר". רק השבוע העבירו אותי לנושאים המשעממים האלה. לפני זה
הייתי בראש העניינים, אתם יודעים, כתבות על אנשים מעניינים
וחשובים. אבל ג'ורג' רצה אותי איתו...
הו, סוף סוף סיימתי. יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון ההוצאה לאור.
לא היה שם אף אחד. זה מאוד מוזר, תמיד ג'ורג' מחכה לי, ואנחנו
הולכים לאכול. טוב, לא חשוב. השארתי את הכתבה על השולחן של
ג'ורג' ויצאתי.

ג'ורג' ג'קינסון היה העורך הראשי ואני הייתי דלוקה עליו, אבל
הוא היה רודף שמלות ואני לא הייתי בנויה לקשר כמו זה. אבל
עדיין היה לנו קשר טוב. תמיד היינו כזה זוג...לוהט. בילינו את
רוב הלילות ביחד, אבל בזמן האחרון הוא מתנהג מוזר, אז אני לא
ממש מטרידה אותו.
כשיצאתי, היה מאוד חשוך ברחוב, מאוד לא אופייני לעיר... טוב,
בטח הפסקת חשמל. בזמן האחרון יש לנו הרבה, אבל אני תמיד נמצאת
בבית בשעה כזאת או הולכת לישון.
תמיד יש פעם ראשונה... אבל באותו רגע הבחנתי בדבר מאוד מוזר,
פשוט לא ראיתי אף אחד בחוץ. איפה כולם?
חשבתי שאולי זה בגלל שיש משהו מעניין בטלוויזיה, ולכן אין אף
אחד? אבל בימי שני אין שום דבר בטלוויזיה... או שאולי היום
פשוט סיימתי מאוחר יותר? מוזר.
"אוץ'", כמעט נפלתי בגלל המכנס הזה. למה בכלל הייתי צריכה
לקנות אותו? אוף, זה המכנס החדש של ג'ונה מישל המעצב הכי.
פתאום הבחנתי במכונית נוסעת כל כך מהר, שחשבתי שהיא לא תעצור.
אבל להפתעתי היא עצרה בדיוק מולי.
במכונית ישב אדם לא ממש זקן, בערך בגיל 50 או משהו כזה, והוא
התחיל להגיד לי משהו, אבל אמרתי לו שאני לא מבינה אותו. אבל
הוא המשיך להגיד, הוא כאילו היה אילם או שאני נהייתי חירשת?
ואז ראיתי מרחוק הרבה אורות זוהרים, שמתקדמים די באיטיות. ואז
האיש קם מהרכב ו...

פרק 2

התעוררתי בבוקר. לא ידעתי איפה אני נמצאת ומי האנשים, שדיברו
בסוף החדר.
היו שם שלושה. אחד מהם היה ההוא, שהיה במכונית, ושני היה די
צעיר, בערך בגיל 25, והשלישי היה בעצם אישה עם קרחת ועם צלקות
בראש.
פתאום שלושתם ראו שהתעוררתי והסתכלו עליי בערך 5 דקות, עד
שהאישה שאלה "מה שלומך?".
עניתי בסדר, ואז הם שאלו אותי מי אני.
"אני ג'ודי מילר הכתבת מעיתון 'פוסטיים', ומי אתם?". שאלתי.
הם התלחשו ואז האישה אמרה "אנחנו צריכים ללכת, אבל יש כאן אוכל
ושתייה, כך שזה יספיק לבינתיים. טוב, אנחנו צריכים לזוז"
אמרה.
"אההה ועוד דבר, שלא תצאי עד שנחזור, טוב?" אמרה והתחילה ללכת
לכיוון הדלת.
האיש הסתכל עלי ואמר "אל תדאגי, רק אל תצאי מפה".
עשיתי את עצמי כאילו שאני ממשיכה לישון, כשבעצם חיכיתי עד
שיעזבו. אחרי שעזבו, קמתי והלכתי לכיוון הדלת.
אחרי שיצאתי מהמקום המוזר הזה, ראיתי מכונית.
רצתי למכונית והתחלתי לנסוע. אחרי שעה הבחנתי שאני כבר הגעתי
לעיר. נסעתי להוצאה.
אחרי שהגעתי, כולם הסתכלו עליי כאילו אני איזשהו חייזר. ואז בא
ג'ורג', נישק אותי ואמר "איזה יופי שהכל בסדר, איפה היית כל
הזמן הזה? מה, השתגעת? כולנו דאגנו לך, איפה היית?"
אני הייתי בשוק. מה הוא מדבר? ואז שאלתי את ג'ורג' מה זאת
אומרת, והוא אמר לי שלא הייתי שבוע בהוצאה!!! שבוע??? מה, בסך
הכל לא הייתי יום!!!
הם בטח עובדים עלי...
אבל אז הסתכלתי על התאריך, שהיה 20.12.1999.
באמת לא הייתי שבוע...???
כשסיימתי לכתוב בעיתון, סיימתי תאריך 13 לדצמבר יום שני, אבל
היום יום שני אחרי שבוע...
טוב, כולם רצו לדעת איפה הייתי, אז סיפרתי להם הכל, והם פשוט
חשבו שאני מטורפת. איך הם יכולים לחשוב כך?
אחרי שעתיים חזרתי לעבוד. התחלתי לדפדף בעיתונים של השבוע, שלא
הייתי בו, הרי הייתי צריכה איכשהו להתמצא בעניינים.
אחרי שהגעתי ליום חמישי ה- 15 בדצמבר, ראיתי את האישה הזאת,
שהייתה בבית שלקחו אותי אליו.

פרק 3

הסכנה מתעוררת
ליזי מג'ורי ברחה אמש מבית משוגעים.
אין לנו שום מושג לאן הלכה, אבל בינתיים אנחנו מחפשים אותה בכל
האזור.
כזכור לכם, ליזי הגיעה לבית משוגעים, אחרי שרצחה את בעלה ג'ו
מג'ורי לפני כמה שנים, שעד היום עצמותיו לא נמצאו.
ליזי התגלתה כמשוגעת, אחרי שסיפרה דברים קשים ובלתי מובנים על
אופן היעלמותו של בעלה. לאחר סקירות רבות בעיר לא נמצאה הגופה,
רק מכתב שבו ג'ו כותב על כך שהוא מפחד מאישתו ולא יכול יותר.
אחרי שליזי מגלה את המכתב, כנראה רוצחת את בעלה ובעצמה מגיבה
בשלילה על ההרג ומתחילה להשתגע ולהמציא דברים לא מציאותיים על
אורות ולילה שחור...
בתגובה מסרה לנו המשטרה שאין עדיין ידע איפה היא נמצאת, אך אנו
מבקשים מכם: מי שראה אותה, בבקשה להתקשר למשטרה בהקדם.
                         מאת ג'ורג' ג'קינסון.

ואחרי הכתבה הזאת הופיעה עוד כתבה, אבל הפעם...

העלמות מסתורית?
השבוע ביום רביעי נעלמה ג'ודי מילר, כתבת העיתון.
היא לא הופיעה לעבודה ולא הודיעה לאף אחד שתיעדר. אין עליה שום
דיווחים, לא מהמשטרה ולא מבית חולים.
היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
אנו חושבים שאולי נחטפה, בגלל שמונתה לאחרונה להיום כתבת טור
חדש "האירועים ההיסטוריים של החודש שעבר".
לאחרונה, כל מי שכתב את הטור, נעלם.
אנו שוב מבקשים מהציבור הרחב: אם אתם ראיתם אותה, בבקשה תתקשרו
אל המשטרה או אל מערכת העיתון.
                                             מאת לילי
הארלי.

הייתי המומה... מה קורה פה, לעזאזל???
כאילו ש... פתאום ג'ורג' נכנס וחיבק אותי.
"התגעגתי אלייך, יפה שלי, איפה היית?" הוא שאל.
עניתי "אני כבר אמרתי לך, אבל רק עכשיו נודע לי שכנראה חטפו
אותי, ואני יודעת מי..."
"כן?!" שאל ג'ורג'.
"כן, זאת האישה הזאת, ועוד כמה אנשים. אבל אני לא יודעת מי
הם". אמרתי ואז ג'ורג' קם ושוב חיבק אותי ואמר שמאוחר יותר אני
אצטרך לדבר עם המשטרה, אבל עד אז הוא אמר שנלך לאכול במסעדה
ואז ניסע הביתה להירגע קצת.
אתם יודעים מה הפתיע אותי בדברים שלו? הרכות בדיבור והרגיעה.
אני בחיים שלי לא ראיתי את ג'ורג' כזה. הוא פשוט השתנה.
היה לו משהו בעיניים, משהו לא אמיתי.

פרק 4

בערב הלכנו לאכול במסעדת 'לה גוורדיה', שנמצאת ישר מול הבית
שלי. אני תמיד אהבתי את המסעדה הזאת, אבל ג'ורג' לא, והוא אמר
לי הערב שהוא מת על המסעדה הזאת! מה, זה לא יכול להיות, הרי
הוא כל כך שנא את המסעדה הזאת. הוא כבר שנים מנסה לסגור אותה,
אבל רק בגללי הוא לא סגר אותה.
כך הוא לפחות טען.
האמת, זה היה הערב הכי מוצלח שלי איתו, אחרי שאני מכירה אותו
כבר 8 שנים (מאז שאני בהוצאה).
אחרי הארוחה הלכנו הביתה והיה לנו את הלילה הכי סוער שיכול היה
להיות ואז, אחרי חצי שעה של התעלסות, הוא שאל אותי מה אני רוצה
מעצמי ומה אני רוצה שיקרה. ואז עניתי שאני רוצה להיות אישה
נשואה ואימא אוהבת ולהמשיך לחיות ולעבוד בהוצאה.
ג'ורג' לרגע שתק ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתו
(?!)
לרגע חשבתי להגיד "כן", אבל אז לא יודעת, היה לי זרם כזה בגוף,
שאמר לי לא!
"אני לא יודעת, אני אוהבת אותך, אבל האם אתה באמת מרגיש ככה?
או שאתה עושה את זה מתוך כעס או משהו?" עניתי.
"מה פתאום. אני אוהב אותך, ואני רוצה שנהיה ביחד..." הוא אמר
את זה כאילו מישהו אמר לו להגיד את זה, הוא היה כמו מכונה
שדיברה, לפחות ככה זה נשמע...
אחרי שאמר את זה, הוא קם והלך לשירותים. אחרי שחזר, כנראה הוא
רצה להגיד משהו, אבל כבר כנראה נרדמתי. יותר טוב ככה, היה בו
משהו שהפחיד אותי... ולא ידעתי בדיוק מה.
הוא התנהג מוזר, אולי עכשיו הוא פשוט רוצה קצת שקט בחיים.

פרק 5

בבוקר הוא לא היה במיטה, כנראה נעלב. לא משנה, העיקר שהוא כבר
בעבודה.
'טוק, טוק'. אוי, זה בטח ג'ורג'. הוא בטח שכח משהו.
פתאום אני פותחת את הדלת ורואה את... "אוי, הצילו!!!" פתאום
צעקתי ואחרי זה אני לא זוכרת כלום.
איפה אני? עוד פעם גנבו אותי, אבל למה? נמאס לי מהמשחקים שלהם.
מה קורה פה, לעזאזל?
אני חושבת שלרגע חשתי במבט של האישה הזאת, שברחה מהכלא, וששוב
לקחה אותי לפה. אבל הפעם לא ראיתי את החברים שלה. איפה הם?
מעניין...
האישה התחילה לדבר באיטיות, "את שמי את בטח יודעת. ליזי
מג'ורי, נעים מאוד. תראי, חמודה, את תצטרכי להבין משהו. יש
שיבוש, ואת היחידה, חוץ ממני, שניצלו ממנו ועוד שני החברים
שלי, וזהו. רק את ואני. ואני לא מצפה ממך לעוד בריחה, כי בטח
כבר שמת לב שמשהו לא בסדר, נכון?"
"כן, אבל את משוגעת. למה שאאמין לך? הרי ברחת מבית משוגעים,
ועוד הרגת את בעלך..." עניתי.
"אה, בעלי זה ההוא, שהביא אותך לפה בפעם הראשונה. ולא רצחתי אף
אחד. זה הכל היה מתוכנן, בגלל ה... אסור לי לספר לך בינתיים".
"מה לספר?"
"אבל... מישהו בא. אני הולכת לראות מי זה, ואת בינתיים תשבי פה
בשקט".

פתאום שמעתי חבטה וג'ורג' נכנס לחדר וראה אותי. הוא בהתחלה
הסתכל עלי כאילו עשיתי פשע ואז אמר לי "כל הכבוד, הצלחת ללכוד
את הפושעת מספר 1 בעיר. יפה לך, יפה שלי. ועכשיו בואי הביתה.
לא הייתי צריך להשאיר אותך לבד".
"מה היא סיפרה לך, המכשפה המשוגעת הזאת?"
"כלום" שיקרתי, למרות מה שאמרה, חשבתי שאולי זה אמת.
"בטוחה? אומרים שכל מה שהיא יודעת להגיד זה קללות, לא יותר
מזה."
"לא, היא אמרה שטם אני לא אספר כלום- היא לא תעשה לי כלום",
אמרתי.
"מה לספר?" ג'ורג' שאל.
"עליה... איפה שהיא נמצאת".
"אה. טוב, מותק, בואי נלך מפה".

המשך יבוא