ככה המשכתי ללכת בשביל, סחוטה ועיפה , ובידי השמאלית-הפגר.כל
מי שעבר לידי ברחוב הסתכל עלי במבט מלא הערכה , בגלל הפגר ,
אילו רק ידעו מה באמת עובר לי בראש באותו הזמן...
כאבה לי היד השמאלית , זה היה מין כאב של תשוקה ואכזבה שאף פעם
לא הרגשתי בחיי , כל מה שרציתי לעשות זה להרים את הפגר ולחבקו
להצמידו לחייקי . המשכתי ללכת והחטפתי מבט לעבר הצל שלי ,
הלכתי עם גב זקוף וראש מורם ובידי השמאלית פגר עם ראש שמוט ,
והכל בגללי....
כל כך רציתי כבר להגיע לאזור שבו איש לא יראה אותי ופשוט לחבק
את היצור ולתת לו את הכבוד שמגיע לו , על כל חייו ששרד , מעשיו
הטובים והרעים גם יחד , התקדמתי במהירות ועדיין הדרך נראתה כל
כך ארוכה , וככה התקדמתי לעבר המקום מבודד ששם אף אחד לא יראה
אותי , ואז שוב הבטתי לעבר הצל שלי וראיתי בחצי עין , שביל דם
שיוצא מהפגר טיפות הדם האחרונות שנשארו ביצור, שכשעה קלה לפני
כן היה חי וחלק ממחזור החיים ולאט ולאט כבודונטף ממנו  , סוף
סוף הגעתי ואיש לא ראה ואיש לא שמע ותפסתי אותו בשתי ידי
והצמדתי אותו אלי וראשו הזדקף והורם וגופו נשמט לגמרי כאילו
הקלה על פניו, או יותר נכון מה שפעם היה פניו , נראו שלווים.
אז זרקתי אותו לצד , איפה שכל הפגרים האחרים,
רק שלווה יותר.


זה הסיפור הראשון שכתבתי. אי פעם. מלא כעס, עצב, ופחדים שהיו
אגורים הרבה מאוד זמן.