היא נראית כל-כך מושלמת. ככה הם כולם אומרים, יש לה הכל: כסף,
יופי והיא מצוינת בלימודים. לא חסר לה כלום בחיים.
כולם אומרים: היא סנובית, שלא אכפת לה מהאחרים, היא חיה בבועה
שבה הכל מושלם וורוד, היא מקבלת כל מה שהיא רוצה. פשוט חיים
מושלמים יש לה. גדלה עם כפית זהב בפה, לא יודעת מה זה סבל,
אכזבה, בגידה. זה מה שהם כולם חושבים, אבל את האמת הם לא ממש
יודעים.

והאמת היא שבחיים שלה לא רק דבש מלקקים, חסרים לה המון דברים,
למשל: חברים, אהבה. כן, גם היא צריכה שיאהבו אותה, שירצו אותה,
שיבינו אותה. היא לא סנובית, בכלל לא, היא לא חיה בבועה,
והעולם לא וורוד בשבילה! גם היא צריכה לצעוק, גם היא צריכה
לאהוב. היא לא מושלמת, לא מושלמת בכלל. רע לה, רע לה בלב, היא
רוצה חבר. היא לא כמו שחושבים, יש לה רגשות, היא לא בובה,
וכלום לא בא לה בקלות בחיים! היא יושבת ובוכה ואף אחד לא מבין
למה. "ממה כבר יש לה לבכות? הרי יש לה הכל", הם חושבים. אותם
אנשים שלא מנסים להכיר את הבנאדם מבפנים - וככה זה עובד ומתקדם
ומתעצם, בגלל זה חושבים שהחיים שלה מושלמים, כי כל אחד מקשיב
לאחרים ולשטויות שעליה אומרים. היא מנסה להסביר לאותם אנשים
שעוד איכשהו קצת מקשיבים שזה לא נכון, שהחיים לא וורודים, הם
כל-כך שחורים לה ורעים. היא רוצה להיות כמו כל האחרים, נמאס לה
ממה שהדביקו עליה. היא לא כזו - בכלל לא! היא מנסה ומנסה
להשתנות, להסביר, להראות שהיא לא כזו, היא לא.
אבל אף אחד לא מקשיב, אף אחד אפילו לא שם לב: לזעקה שלה,
למצוקה שלה. אף אחד לא עוצר ומסתכל, מה שהכי חסר לה זה חבר!
חבר אחד, שלה יאמין, שבה יתמוך, שאותה יאהב, שאותה יבין. מישהו
שיקרא אותה כמו שהיא, שיראה שהיא כמו כולם.

זה שיש לה כסף לא הופך אותה למאושרת, זה שהיא חכמה לא עושה
אותה ליותר טובה מאחרים, וזה מה שהם פשוט לא מבינים, אותם
אנשים: שכסף, חוכמה, יופי והצלחה בלימודים, לא עושים בני אדם
למאושרים.