[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכאל פידלמן
/
אוטו גלידה

כל יום אחרי בית הספר אני יושב על המדרגות בכניסה, חורט את השם
שלי בפעם האלף על עמוד החשמל ליד השער ומחכה לאוטו-גלידה של
אחי הגדול.
וכשאני שומע את המנגינה, אני קם, זורק את הילקוט על הגב ומתחיל
ללכת, ופתאום גל של ילדים מתלהבים עוקף אותי מאחור כשהם רצים
לעבר הוואן הלבן. "קישטה, קישטה. אין גלידות, נגמר... תעופו לי
מהעיניים"... מסלק אותם אחי, ורק מנחם, הילד השני הכי שמן
בכיתה, אחרי טוביה "הטונה" גלוצקין, תמיד נשאר בסוף. "חסר לי
שקל לקסטה", אומר בקול מתחנן, שם את הארבעה שקלים שלו על
הדלפק, ועושה את הפרצוף הכלבלבי שלו, עם העיניים הגדולות
העצובות.
"כבר אמרתי לך אלף פעם, שאני לא מוכר גלידה", אחי אומר בחוסר
סבלנות, אבל מנחם רק מרחיב את עיניו ומקמר את הגבות עוד קצת
למעלה. "קח את הכסף ותגרור את התחת השמן לקיוסק", אחי מושיט לו
את ארבעת השקלים...
"אבל זה רק שקל. אני אחזיר לך מחר. נשבע באימא שלי, תגיד לו,
מיקי", הוא מפנה את המבט הכלבלבי לעברי, ואני מושך בכתפיים.
אבל מנחם לא מוותר.
אחי נאנח. "השמן הזה פשוט לא מבין", הוא מסנן לעצמו ובתנועת יד
איטית זורק את השקלים לכביש. כשמנחם מתכופף לאסוף את המטבעות,
אחי דופק חרקה, ואנחנו דוהרים מחוץ למגרש החנייה. "בפעם הבאה
אני אוסף אותך ברחוב ממול. שם, ליד הדואר, הבנת?", אח שלי אומר
בכעס, כשאנחנו יורדים לרחוב הראשי, "עכשיו, תעבור אחורה, יש
לנו הרבה עבודה היום".
העבודה שלי באוטו-גלידה די פשוטה. כמו בכל יום, אני משעין את
הכיסא שבתא הנהג לאחור ומשתחל פנימה, פותח את המקרר של
הארטיקים, מוציא את כל הגלידות מלמעלה. מתחת יש ערימות של
שקיות עם אבקה לבנה, כמו ששמים במכונת הכביסה.
אני שוקל את  השקיות, אחת אחת, לבדוק שהמחוג מראה פלוס מינוס
חמישים גרם, ומכניס אותן לאריזות הריקות של השלגונים עם
הדובונים המחייכים על העטיפה. כל שאר היום אנחנו פשוט מסתובבים
ומחלקים את הארטיקים שלנו לכל מיני אנשים. אחי מכיר מלא אנשים.
אני, חוץ ממנחם והילה, לא מכיר אף אחד, ולפעמים נראה לי שגם
מנחם הוא חבר שלי רק בשביל האוטו גלידה, והוא מצפה שיום אחד
הוא יתפוס את אחי במצב רוח טוב.
עם גביזון הזקן, שרץ כל היום בספורטק עם סרט על המצח, אנחנו
מסיימים תיק-תק, בגלל שהוא כל הזמן רץ. אפילו כשהוא מחכה
בדלפק, כשאני מסדר לו ארטיק, הוא רץ במקום, תוך נשימות סדירות.
אחרי גביזון אנחנו נוסעים לזרוק חבילה שלמה בתוך החור בברז
הכיבוי החלול, ליד תחנת הרכבת בלוד.
ויש גם את נטלי מהמרינה בהרצליה, שלובשת כל פעם את הכובע הלבן,
שמסתיר לה את כל הפנים חוץ מהשפתיים. נטלי תמיד צובטת לי
בלחיים, "אתה כזה חמוד, שהייתי אוכלת אותך", היא אומרת כשאחי
מושיט לה ארגז שלם. בטח יש לה הרבה ילדים. נטלי שולחת לאחי
נשיקה באוויר ונעלמת לתוך היאכטה שלה.
בדרך לירקון אני מכין את הארטיק המיוחד בשביל מימון ועוטף אותו
בכמה עטיפות, שיהיה אטום למים. אני יורד בשביל ומחכה שמימון
יעבור עם הקיאק, ואז אני זורק לו את הארטיק פנימה כשהוא ממשיך
לחתור במורד הנהר, כאילו כלום לא קרה.
בשכונה של הווילות בפתח תקווה לא היינו כבר כמעט חודש, ולא
ראיתי את הילה, מאז. בדרך כלל אנחנו נוסעים אליה בסוף המסלול.
אחי הסביר לי, שככה הם יכולים לשבת ולדבר בשקט, בלי הלחץ
שמישהו מחכה לגלידה שלו באיזה חור. בפעם האחרונה חיכינו מול
הווילה שלה כמעט חצי שעה ואחי כבר החל להתעצבן וצפר לה בפעם
השנייה. ואחי בדרך כלל לא צופר, לא באוטו-גלידה, בכל מקרה.
בסוף הדלת שלה נפתחה, והילה נעמדה בכניסה, לובשת רק תחתונים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אישה בלי חולצה, מוזר שזאת
דווקא הייתה הילה. היא התנדנדה לעברנו בצעדים כושלים. בהתחלה
חשבתי שהיא הולכת בעיניים עצומות, אבל למרות שהיו קטנות מאוד,
מושפלות אל הקרקע, הן היו ללא ספק פקוחות. לקח לה כמעט חמש
דקות לחצות את הכביש וכשהגיעה, היא נמרחה על הדלפק בשביל לא
ליפול, ופלטה אנחה מוזרה כשראשה חפור בין ידיה. הבטנו בה
בדממה.
גופה היה לבן כמו שלג והפנים שלה שקופות, כאילו סיבנה אותם
שעות ושכחה לשטוף. היא אפילו לא שאלה אותי "מה נשמע?" ושיחקה
לי בשיער כשם שהייתה עושה, כשלא הייתי משיב לה. "כנס אחורה",
אחי אמר בקול יבש. "אבל..." "כנס אחורה!" צעק. ואני מיהרתי
להזדחל בין המושבים, עד שנעלמתי.
"מוני, מוני, מוני...", היא מלמלה באיטיות, "התקשרתי אליך,
ואתה לא עונה. התקשרתי פעם, פעמיים, אבל אתה לא עונה". אמרה
והפילה את ראשה בחזרה בתוך ידיה השלובות על הדלפק. אחי שתק,
יצא מהרכב וטרק את הדלת.
הצמדתי את פני לחלון הקטן מאחורה וראיתי איך אחי מושך אותה
מהיד, מוליך אותה לגינה של הווילה.
הוא תפס אותה בכתפיים כשדיבר איתה, שלא תיפול, ואז החל לצעוק.
לא שמעתי את המילים, אבל הילה לא ענתה, רק חייכה כל הזמן.
וכשעזב את אחיזתו, היא נזלה לו בין הידיים והתקפלה על הדשא.
הוא הביט בה מלמעלה לכמה שניות, ואז הסתובב ונכנס חזרה לרכב.
כשיצאנו בפניה חדה מהחנייה מהרחוב שלה, עדיין ראיתי אותה שוכבת
על הדשא.

כבר לילה והארטיק האחרון, שאנחנו צריכים לחלק לפני שנחזור
הביתה, הוא הארטיק של נפתלי המגמגם. את נפתלי המגמגם אנחנו
פוגשים בכל פעם במקום אחר וגם כשאנחנו מגיעים למקומות שהוא
קובע לנו, אנחנו צריכים לחפש אותו שעות. בסוף הוא צץ מאחורי
איזה בניין נטוש, או זוחל מתחת לאיזה טראנטה מושבתת בחנייה תת
-קרקעית. פעם, אפילו יצא מתוך קרטון ריק של מקרר, שנשען על
ערימות של זבל, שעות חיכה שם בתוך הקרטון, עד ששמע את המנגינה
של הגלידה. וכשנפתלי מתקרב לדלפק, הוא תמיד מפנה את המבט המזיע
שלו לצדדים.  
אח שלי אומר שנפתלי נדפק באבו- כאביר. עדיין נשארו לו התפרים,
שנראים כמו מרבה רגליים שנתקע לו מתחת לחריץ. היו מחכים לו
בתורים במקלחת, ולא סתם תורים של דוכן מאלבי. "זוכר בשביתה של
שנה שעברה, שלקחתי אותך לסופרלנד?", אמר אחי. סימנתי לו "כן"
עם הראש, "כאלה תורים", אמר והביט לי בעיניים לראות שאני מבין.
ומאז הוא כל כך מבועת שיחזירו אותו לכלא, עד שאפילו בבית הוא
מתחבא בבוידעם, כשדופקים לו בדלת.
בפעם האחרונה נפתלי לא התחבא. הוא ישב על הספסל בגן העיר.
לצידו, על המדרכה, שכב כלב שעיר, שהזיע אפילו יותר ממנו.
כשהבאתי לנפתלי את הארטיק שלו, הוא התכופף אל הכלב, והצמיד לו
את הארטיק לבטן, מתחת לפרווה, עם רצועה בצבע התואם לפרווה
עצמה. "הכלב של גיסי", גמגם לאחי, "ביקרתי אצלו בשבת, ועלה לי
הרעיון". נפתלי התרחק לאחור להביט בכלב, לוודא שבאמת לא רואים
כלום, "אה, מה אתה אומר?", שאל בגאווה.
"לא נראה לי שזה ילך", אמר אחי באדישות, מביט בכלב המתגלגל על
המדרכה, מתגרד על האספלט ובסוף נמרח כולו באבקה הלבנה.
"לאאאאאאא!!!", צרח נפתלי, ממהר לנסות להציל את הגרגירים
שנשארו. נסענו משם, משאירים את נפתלי שרוע על הרצפה, מדביק את
הנחיריים לאספלט ומתפתל בכל גופו.

'מה כל כך טעים באבקה המסריחה הזאת?', חשבתי, כששטפתי אותה
מהידיים שלי בשירותים מאחורי
תחנת הדלק. כשאחי החזיר את הצינור למקומו, כשסיים לתדלק,
ביקשתי ממנו שייתן לי לנסות, רק ביס קטן, להרגיש את הטעם. אבל
הוא רק אמר, שאם פעם אחת, רק פעם אחת, הוא יתפוס אותי נוגע
בחרא שלו, הוא ישבור לי את האף על המקום. "גם אני לא נוגע בזבל
הזה", אמר כשנרגע.
אחר כך ניסה להתחנף אלי, כשנכנסנו בחזרה לוואן, וכשראה שאני לא
מגיב, קרא לי לקבינה ושלף מהפאוץ' שלו שטר של חמישים, "למקרה
שנראה אוטו-גלידה אמיתי", חייך ודחף לי אותו לכיס של
המכנסיים.
"לאן עכשיו... לפתח תקווה?" שאלתי, מנצל את רגע הנדיבות שלו,
אבל הוא לא ענה. כל יום אני מחכה לרגע המתאים לשאול, אבל גם
הפעם הוא משחק אותה מתעלם. הוא רק בהה בכביש, כשיצאנו מהתחנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוף! זוז כבר
אתה דוקר
אותי!!!





קיפי ואופניק
ברגע של
אינטימיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/04 14:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל פידלמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה