שוב יורד הלילה, לבשתי את החולצה הכי חשופה שמצאתי בארון,
חצאית מיני קצרה נזרקה עליי בן-רגע, איפור כבד מכסה את הפנים
שלי - כבר אין צורך להשקיע במראה, במילא מסכת האיפור תסתיר
אותו.
הלילה מלא משקאות חריפים, מסביב לבר גברים שיכורים, לוקחת עוד
כוס יין אחת, נשבעת שזאת האחרונה. והמוסיקה רועשת, רקדניות על
הבמה רוקדות ללא תקנה ואני מחפשת אותך בעיניים אך אתה לא
מופיע, וידעתי שגם אם תהיה שם לא תזהה אותי מבעד למסך האיפור
הכבד שיחביא אותי בין הצללים.
והברמן ניצב מולי, לוקח את הכוס וממלא אותה שוב ושוב ושוב ואני
קמה מהמקום, רעש העקב של הנעל שלי מתקתק על רצפת העץ של הבר,
צחוק גדול מכסה את המקום והמוסיקה נשמעת עמומה למדי ולפתע בין
כל האנשים ראיתי את פניך, אך אט אט הן נעלמו תחת מסך אפוף עשן,
ידיים קרות אחזו בפניי, שמעתי קול מוכר צועק לי משהו במקוטע,
התחלתי לצחוק דמעות של צחוק כיסו את הכיסא שלי בבר, ואני
זוכרת, זוכרת כשפתחתי את עיניי אחרי גל צחוק ארוך ראיתי אותך
מעליי, "אביר שלי" רציתי לצעוק אך המילים לא יצאו - לפתע
נעלמת. ושוב מסך שחור עוטף אותי וגלי צחוק אינם מרפים ממני.
האודם הבוהק שלי היה מרוח על שולחן הבר, השיער שלי התפרע גם
הוא - כבר לא משנה מה קרה, מי נוגע בי, מי מנשק אותי. הגוף שלי
עייף מדי כדי להתנגד, והלב כמו הראש שיכור. שיכרון חושים מטורף
לגמרי. ואז הרגשתי גשם נוטף מהתקרה, מים קרים ליטפו את פניי
וכל האיפור הכבד נמרח, ירדה המסכה שהגנה עליי, שגרמה לי להסתיר
את מה שלא רציתי לראות ולהחביא את מה שלא רציתי שיראו.
ואתה הופעת מעליי, הריח שלך היה כריח הגשם שלפני מספר שניות
ירד עליי מתקרת הבר. גופי חזר להכרה אך לא איבד את תחושת
השיכרות, התחלתי לרעוד וחום ידיך הצליח להרגיע אותי מעט, אחזת
בי חזק וכל מה שאני זוכרת זה את הנשיקה המצמררת שלך שחיכיתי לה
כל כך הרבה זמן...
קרן אור שחדרה לחדרי גרמה לי לחזור למציאות, הראש שלי כל כך
כאב, והשפתיים היו פצועות מהמרחק של שפתיך, ואני נשבעת - זה
הבילוי אחרון. זאת הכוס החריפה האחרונה, נשבעת.
ושוב יורד הלילה, החולצה החשופה והחצאית הקצרה מחכות, האיפור
הכבד כמו קורץ לי ושוב נשמע קול העקב שלי על רצפת העץ בבר...
והלב משתכר שוב מאהבה אליך, והרגש העז משתגע מהגעגוע אליך.
וזאת הדרך שמצאתי להתמודד עם כך שאתה לא פה - שיכרון. |
