הנואם עלה לבימה, התייצב מול הכסאות הרבים שעד לפני כמה דקות
היו עוד אסופים, חשופים מכל יושב במחסן, ואילו עכשיו הם כולם
מונחים בצפיפות באולם, וגם האנשים הומים. חלקם אף בלא כסא,
משוחחים: זה עם אשתו, זה עם אשת היועץ וזה עם אלמנת השופט. שם
בפינה ניצבת אמירה כאהן עו"ד, ושם בנה הקצין מהסיירת, ושם
האלוף במיל' משוחח עם העתונאי.
והנואם, נואם הוא. עוד לא מפורסם. בעצם עוד לא אמר מילה. כן,
תמיד הוא ידע שיום יבוא ותהיה לו בשורה. אמנם הבשורה היום אינה
שלו, הרי היא של הזקן, אבל בכל זאת בשורה, חזון ממש. הוא תמיד
ידע שכשיהיה לו מה לאמר, כשיבוא "החזון", הוא יאמר אותו בכח,
בכישרון, בהדר ממש, כך שכולם יקשיבו, יבינו, ישתכנעו.
הוא עולה לבימה, מכחכח בגרונו, פותח את פיו וכלום. הקול אינו
יוצא. הוא מנסה בכל כוחו אבל האוויר כאילו אינו נשמע לתנועות
שפתיו. הוא מוציא את דפי הנייר עליהם כתב את נאומו, "את החזון
הגדול שהוכתב", כך הוא חושב, "מלמעלה". והנה האותיות סתומות,
אינן מגלות לו מאומה. אין בהן הוראה כיצד להגותן. הן ניצבות
כביטוי מושלם ללא פועל, כאילו התנועות עצמן ניטלו מהן. הוא
מהסס, תוהה מה לעשות כשלפתע לפליאת ההמון הוא מוציא מכיסו לוח
קטן שהוא פורס, וגיר, ומתחיל לכתוב, שמא מתוך הכתיבה יצא הקול.
לפחות בדרך זו יבין אותו הקהל, אלא שהאותיות פורחות להן בדממה
באוויר, חומדות להן לצון, משחקות. היו"ד החליטה להצמד דווקא
לגברת כהאן על האף. והעי"ן התגנבה דווקא לתג השם של יהל
הסדרנית ומשם קפצה לסירוגין גם על הפה. הקו"ף והרי"ש קשרו את
השי"ן לפניהן ולא הפסיקו ללכת וליפול מחוסרות רגליים, והאל"ף
לא הסכימה בשום אופן להתחבר אל המ"ם והתי"ו. כך גם יתר האותיות
כולן התפזרו זו בכה וזו בכה עד שהנואם התייאש כולו. הרי סוף
סוף, כך חשב, לא בגלל חוסר יכולתו לא דיבר עד עכשיו. הרי תמיד
יכול היה לעשות כן אלא שלא רצה לומר דבר מה שאינו לצורך, רק את
מה שראוי להאמר. היינו רק את מה שכל חייו תלויים בו. אבל
עכשיו, מה זה? מרד שכזה. הרי רעיונו הבשיל, הגיע לשלמות, הרי
הוא אמור להשפך ככוס זו העולה על גדותיה. דברו אמור לשטוף
כמפל, כאשד הנהר הגדול בהפשרת השלגים.
ולפתע שוטף אותו המלל בבת אחת. הקהל שחזר לעסוק בענייניו שב
ומפנה את אזניו אל עבר הנואם ששטף דיבורו שסחפו כחשמל נעשה חסר
כל מובן. כל הגייה לא היתה בו, כל חיתוך דיבור, כל הפסק, שום
דבר - רק הכל, בשטף עז, במהירות, בהדר, בצבעים עזים נצטייר
הכל, בשלל צבעים, בכל הצבעים נצבע הלוח והפך לבן. רעיונותיו
שטפו, האנשים נעמדו פעורי פה, נדהמים, נלהבים. מלותיו נדמו
כאש, עלו פרחו באוויר.
אלא שלאחר ההתלהבות הרגעית הם שבו לבהות בנואם השותק, המחייך.
בשקט הוא מסתובב אחור ויורד מהבמה, נעלם בהמון. רק החזון
האדיר, חזונו של הזקן, מהדהד מושלם באוויר, אפילו כשהאורות
כבים, והכסאות נאספים, אפילו כך החזון עומד שלם, פשוט, גלוי,
נצחי, כדמות האלוה עצמו.
לא לאזניים אלו נועד פי. |