[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פורד אמיר פרפקט
/
התחלה טובה

לפני כמה ימים גילו שאני חולה במחלה סופנית ואני כנראה לא הולך
להתגייס בגלל זה לצבא הטרור שלנו.
זה משהו בלב שאם הוא מתרחב לגודל של 4.5 אז אני בטח אמות
ועכשיו הוא קצת פחות, סיפרתי את זה לחברים שלי בפאב שלנו והם
לא הבינו למה אני מחייך כל הזמן וצוחק, לא ידעתי מה להגיד
להם.
הם היו בטוחים שאני עובד עליהם ושאני צוחק בגלל שאני לא יודע
לשקר או משהו בסגנון, אבל האמת שלא היה שקר בדבריי.
חשבתי על זה קצת, על זה שאני לא עצוב מזה שאני הולך למות,
הגעתי למסקנה: כולנו הולכים למות, זה שאני יודע ממה אני אמות
לא אומר שאני צריך להיות עצוב בגלל זה, להפך - זה משמח אותי.
עכשיו אני מרגיש הרבה יותר חופשי, זאת תחושה כזאת של למצות כל
רגע, יש משפט כזה בסרטים אמריקאים שחוזר על עצמו, משהו שלנסות
לחיות כאילו מחר זה היום האחרון או משהו בסגנון, אז עד כמה שזה
פלצני ואמריקאי (מקווה שלא העלבתי אף אחד), זה באמת ככה, באמת
יש תחושה של לנסות להנות מכל רגע - רק חבל שצריך למות כדי
להנות מזה באמת.
בכל מקרה זאת התחלה של תקופה חדשה בשבילי שכנראה אני לא אצא
ממנה בחיים, ואולי כן, זה הכל תלוי בלב שלי, זאת לא מחלה של
100 אחוז מוות אבל אם הלב שלי ימשיך להתרחב כמו שהוא מתרחב
כיום אז, טוב, נראה לי שהבהרתי את העניין.
אז תנסו לשמור על עצמכם, רק כשהמוות מסתכל לנו ישר בעיניים אנו
מבינים באמת אמיתית עד כמה החיים שלנו חשובים ועד כמה כדאי לנו
לנצל אותם למקסימום.
היום למשל ממש התחשק לי להרוג נמלה ששיחקה לי בין הרגליים
(תודו שקורה לכולם), אבל בסופו של דבר הנחתי לה לשחק, זה כל
הרעיון... לשחק כמה שיותר, לשחק עם החיים, לנסות דברים, לא
לבזבז זמן כמו נמלים.
טוב, חכמינו כבר כתבו על זה ואני גונב מהם זכויות וזה לא יפה,
אבל אני לא מנסה להישמע חכם, זאת ההרגשה שלי והיא יכולה להיות
גם שלכם, לא חייבים למות בשבילה.
אתם רואים, עכשיו אני גם מבטל את דבריי הקודמים.
טוב, מה אכפת לי? העיקר הוא לחיות את הרגע ולהיזהר שאותו הרגע
לא יאבד לנו כמו מה שקרה לנמלה שלי בסוף (כשחייל דרך עליה
בטעות).
אז בסופו של דבר יצא שאני מגיע למסקנות של זקנים בגיל 17, אבל
זה די נחמד.
אל תרחמו עליי, אני באמת מאושר, אבל עכשיו קצת כואב לי בחזה
(זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, לא יודע אם יש קשר), אז נראה לי
שאני אפסיק לכתוב ואחזור לישון, כרגיל.





טוב, זה סיפור אמיתי עליי, מקווה שלא הדאגתי אתכם...
כמו שאתם שמים לב אני נגד פעולת הצבא שלנו
ואם זה פוגע במישהו (המשפט השני) אז באמת שאני מצטער
ותתעלמו ממנו, באמת אין לו מקום בטקסט.
וגם אני יודע שיש אנשים פה עם חולשה לשגיאות כתיב
ולי יש המון שגיאות כתיב (מה לעשות, ככה נולדתי וכך בטח אמות)
אז גם תתעלמו.
בכל מקרה אם אני אמות בקרוב אני אדאג לספר לכל מי שישאיר
תגובה
(זה בכוונה שתשאירו ולא בכוונה להפחיד אתכם שאני ארדוף אתכם
כרוח רפאים) - אז לילה טוב לכל קוראיי!!!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יוחזר המצב
לקדמותו!





-ההיסטוריה


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/04 13:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פורד אמיר פרפקט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה