מניה דיפרסיה
מחלה מפגרת
והתחלתי להוריד דמעות בקצב אטומי
"את בסדר? לפני שניה פשוט ראיתי אותך בוכה..."
"כן, כן, אני עוד שניה הולכת."
ואתה עומד לך שם... ממשיך לבנות את המיטות
אתה מושלם.
הלוואי שהיית מנגן לי קצת בגיטרה את השיר הזה ששמעתי בחלום.
michel
של אנוק.
"walk the streets to the beach hand and hand you and me
smiling faces so in love hoping that they all could see
that we belong together you and me against the world..."
"נו נרקיס... מה איתו?"
"סטרול, אני לא מתחילה עם מושלמים..."
איך בכלל חשבתי שתוכל להידלק עליי?
חוץ מזה שאמרת שיש לי עיניים מיוחדות.
ואתה... עומד שם... בקושי מעיף מבט על הדמעות שיורדות לי הרחק
מהעיניים, אל האדמה המלוכלכת שעכשיו משכנעים אותי להישאר עליה
עוד 5 ימים.
"תקשיבי, כולנו ילדים בוגרים, כשמישהו לא עובד אנחנו לא ישר
עושים לו ברוגז, אנחנו מבינים..."
וחבר שלך בא, האידיוט הזה, הזיין, והתחיל לספור לי בגרמנית.
האמת, זה הצחיק אותי, לא חשבתי שיש בו גם צדדים חיובים.
הוא חזר לעבוד לידך וסימן לך "כן" עם הראש...
כן, צחקתי.

"סטרול, החלטתי לא לעבוד היום ומחר אני כבר מקווה שאני אהיה
בסדר..."

"קיש, אמא שלי פה, את רוצה ללכת?"
"כן, נראה לי שאני אלך..."

"ענבר, אני הולכת, רוני, אליה..."
"טוב מתוקה, היה מאוד נעים להכיר אותך, רוצה את הפלאפון שלי?"

"כן..."

ואז הגיע התור להיפרד ממך:
"אני הולכת..."
"מה? למה?" לוחץ לי ת'יד...
"מה אני לוחץ לך ת'יד? תביאי חיבוק!!!"
אויש, פאק, אתה גבוה, ואני כמובן זאת שצריכה להתאמץ.

לא הצלחתי להשיג את הטלפון שלך עדיין.