לילה, אני רץ בכל כוחי, בלי כיוון או מחשבה, ריח האורנים הכבד
ומירקם המחטים שעל הארץ כבר לא נוגעים בי, ענפים מופיעים
ונעלמים ברגע, ורק אני והחושך, רצים, לא בורחים ולא ממהרים
לשום מקום אלא רצים בשביל לרוץ, בשביל לא לעצור, בלי מחשבה,
בלי רגש, בלי פחד, צעד אחרי צעד אני שותה את הלילה בצמא.
אני מגיע לקרחת יער שרואים בה את הירח והכוכבים, נעצר, נשכב על
הגב, מסתכל על הירח והכוכבים, נבלע בריק, טס בלי שום תחושה
לתוכם, ביניהם, הלילה בולע אותי ואני מקבל אותו באהבה, האפלה
חודרת לתוכי, אני שלה, שום דבר לא משתווה לאהבתו הבלתי נדלית
של הלילה, לא אהבת אישה ולא אהבת גבר, לא אהבתם של הורים
לילדיהם ולא אהבת ילדים להוריהם, רק אני והלילה, אני והחושך,
אנחנו אחד, כשיעלה האור שנינו נתמוגג כעשן, אבל עכשיו אנחנו
קיימים והנצח הוא שלנו, והנצח הוא אנחנו, שנים שהם אחד, אחד
שהוא הכל, הכל בשבילנו.