ביום חם מן הרגיל בתחילת הקיץ החליט אבי לנסוע לים, היה בדעתו
חוף אשר סיפרו לו חוף נקי ונאה ובו הרבה אנשים טובים.
ארזנו את החפצים, את שלו כל אחד ונסענו שעה קלה אל אותה עיר
נידחת בה הים פורץ אל קו היבשה כמחזה בראשית.
הגענו אל החוף בו החול לבן כשלג וכהרף עין ירדתי אל הים הירוק
שהיה בהיר כשמש, ובו אבנים גדולות בשורה נראים מרחק.
באבנים הגדולות סרטנים ירוקים רצים ומסתתרים מפני ילדים שרוצים
את נפשם, ואני מסתכל מסביב ונהנה מהשמש הלוהטת הנהדרת הזאת.

משחזרתי לחוף אבי ואחותי עדיין בים, ואני שכבתי קצת מול השמש
כדי לרפא את הפצעים ובזווית העין צביה הופיע בבגד ים תכלת
יושבת מקופלת לצד שמאל וגופה טוב מאוד, חיוך מפתה היה לה,
שיער רך וטוב, מאיך צחוק קולני - של הטובות ביותר.
גבר היה לה - נגע בה לפעמים, ואני אכול אלף קנאים מנסה לתפוס
מבטה, אך אני מצדה ולא יכול לראות עייניה מלפנים.
משהתחיל לצרוב הגב מול השמש המהפנטת, ובתזמון של השטן בעצמו
היא קמה, ישרה וגאה;
החלה מקפצת על רגלה היחידה לבדה לעבר הים, משהמים נגעו בברכה
ירדה עם גופה ונעלמה.