את המילים הבאות הייתי יכול לכתוב כמשל, או לעגל קצת בפינות
אבל בחיים אין פינות עגולות וצבועים הם לא רק סוג של כלב בר
שלא מסוגל לדבר.
ערב אחד אחרי שעתיים עבודה אני וחבריי ישבנו למנוחה, אחד מאתנו
היה חסר, הוא נפצע ברגל, ולא היה יכול לעבוד, לפתע מכיוון
הירידה חברנו הפצוע מופיע, רכוב על אופניים ומכל עבר נערה
צעירה רוכבת לידו.
התלבטנו, איך עם פציעתו שמנעה אותו מלעבוד איתנו הוא מסוגל
לרכב על אופניים במעלה העליה הקשה ביותר שבקבוצנו הקטן,  כשעבר
אותנו מסיבה כלשהיא שב לצלוע.
לאחר שעבר ידידנו כבריזה חולפת, עוד ישבנו ודיברנו על כמה שזה
מרגיז ועל פעמים אחרות שהוא עשה לנו תרגילים דומים, דיברנו על
הוצאתו מהקבוצה, על שיחה רצינית איתו או על עונש אחר כלשהו,
ברקע ישב עלינו עול הבגרויות הקרבות, הרוחות סערו, מילים קשות
נאמרו ועמדות חזקות קובעו בקרקע הפוריה של הכעס והעלבון.
כשבוע לאחר הערב האמור שוב ניתנה לנו עבודה, ידינו הפצוע הופיע
ועבדנו ברצינות למשך חצי שעה בערך, אז ידידנו האמור כחל במקום
לעבוד, להפריע, הציק לזה, הרביץ להוא, התגרה בהיא ועצבן אותי
בהתגרויות קטנות שאני מאמין, שלולא יום למחרת היתה לי בחינה
שעתידה היתה לקבוע ציון של חמש יחידות בתעודת הבגרות שלי, לא
הייתי שם אליהן לב באופן מיוחד, כעבור כרבע שעה של הצקות
חוזרות ונישנות, לצערי התפרצתי עליו וצעקתי לעברו את כל שנאמר
בשיחה שדובר עליה קודם, אני אומר "לעברו" משום שכל מה שאמרתי
לא נקלט אצלו, כשפניתי לחברי שישבו איתי באותו ערב הסתבר לי
שכנראה הם היו בשיעור לדיבור בשפת הדגים כי מילה אחת לא נאמרה
מכיוונם, הרוחות נתצו על סלעי שתיקה, המילים נבלעו בשאגת
הרוחות המתנפצות, והעמדות שנקבעו כנראה שנקבעו על קרקע של חול
טובעני משום שהן נעלמו מעל פני האדמה.
אומרים שלכעוס פירושו להעניש את עצמך על טעויות של אחרים.
אבל מי טעה פה אם לא אני, שהרי שברתי את כלי המשחק, הנחתי את
הקלפים על השולחן ובחרתי להפסיק את המשחק שבו רימיתי את עצמי
ואת כולם תחת מעטה של שוויון נפש מדומה, אפשרתי להם להתחיל
מחדש והם בחרו בדרך הקלה, אני עדיין תוהה למה לא בחרתי בה גם
אני.