כשאנחנו מדברים, אנחנו יכולים להתווכח שעות על נושאים שאני
יכול לראות שהיית מעדיפה לוותר עליהם. ואת מתעקשת שאני אעזוב,
אבל אני לא מרפה. אני לא רוצה לתת לך את ההרגשה שירדתי מזה.
אני רוצה שתפסיקי לתת לי לחשוב. אני רוצה שלא תשאירי את השיחה
פתוחה לרווחה. אני רוצה שפעם אחת נגיע לסוף הדרך. שפעם אחת
נוכל להגיד שהגענו להסכמה ששנינו לא נתחרט עליה אחרי חצי חודש.
אבל את בשלך. את לא רוצה את זה, למרות שאת לא אומרת. את בטוחה
שכמו כל דבר אחר, "זה יעבור לי". אבל זה לא. לא כל עוד אנחנו
ידידים.
למה את לא מסכימה ללכת לקראתי? תמיד כשמישהו מעלה לדיון את דבר
היותנו "ביחד", את תמיד מביעה סלידה מהמחשבה על זה. אם זה
מישהו אחר, את אומרת "לא!" קולני, וכשזה אני את מנסה לדחוף
אותי בעדינות לנושאים אחרים כמו הראיון שלך לעיתון בית הספר או
סיפור שאת רוצה לכתוב, וזה אחד מהדברים היותר מרגיזים שאת
יכולה לעשות.
כששמים את האירועים החשובים שקרו לי איתך, משום מה הכל מתחלק
לחגים. נהיינו ידידים ביום ההולדת של אורי. יצאתי איתך לסרט
בל"ג בעומר, ושם הרגשתי לגבייך בפעם הראשונה את מה שאני מרגיש
עכשיו, אולי בכמות יותר קטנה שחלפה לה אחרי יום. בפסח אחר כך
התחלנו לדבר ברצינות על עניין החברות בינינו, דבר שהסתיים
בויתור מהוסס והרגשת "וואלה" מזויפת מצידי.
בל"ג בעומר אחר כך ניסיתי להחזיר את המצב למצב "חופש פסח", ולא
הסכמת לשתף איתי פעולה, אז הסכמתי שוב, בטיפשותי, לידידות
בינינו, אחרי שיחה ארוכה שבסופה אמרת לי חד וחלק שאת לא אוהבת
אותי... אך משום מה המילים חלפו לי ליד האוזן בצורה חסרת
משמעות לחלוטין. ואז חיבקת אותי... זה הפך את היום ההוא לאחד
הימים המאושרים בחיי.
עד שבועות המשכתי להרגיש כלפייך את אותה הרגשה, ואז... דיברנו
שוב. הרגשתי שמשהו משתנה ביחס שלך אלי, כאילו את מתחילה ללכת
לקראתי. אבל היית עייפה נורא, ורצית ללכת הביתה, בקלישאה נחמדה
של "המשך יבוא". אחרי עוד חיבוק, ומלמול "you're good!"
מאחוריי, הייתה לי הרגשה שכשהסרט ימשיך, הסוף יהיה טוב. חיכיתי
וחיכיתי, כל חג השבועות. פשוט ישבתי בבית, בהיתי במסך המחשב
והטלוויזיה או שכבתי במיטה, ולא הפסקתי לחשוב עלייך. אבל את,
כנראה, ראית סרט לגמרי אחר. סרט עם סוף רע ומר.
לא דיברנו כמעט, וכשניסיתי לקבוע איתך פגישה הצגת בפני את לוח
הזמנים העמוס שלך ואמרת שאת בכלל לא רוצה לראות את המשך הסרט.
הרגשתי שאני מתמוטט.
אמרתי לך לפני כמה ימים שזה דועך, שזה מתחיל להיגמר אצלי. אמרת
"יופי" בפרצוף מאושר, אבל אני הרגשתי ממש רע. זה היה שקר
מוחלט. עדיין הרגשתי כלפייך את אותו דבר.
ועכשיו, אחרי כל הזמן הזה שאת לא יכולה, או לא מוכנה, לדבר
איתי פנים מול פנים, החלטתי לכתוב לך כל מה שאני מרגיש, כל מה
שהרגשתי, כל מה שחשבתי עליך ואני עדיין חושב...
אני אוהב אותך, נטלי.
חושב עליך כל הזמן,
ארז.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.