לפעמים כשהיא באמת ישנה
היא מעירה אותי מהשינה...
לוחשת מילים מדהימות
שמרצדות מול עיני העצומות.

עכשיו אני משתתק
ורק הקול שלה מהדהד במחשבתי.
ואז, לאט לאט, אני מתנתק
ורק היא נשארת איתי.
אם אני מתעלם, מה שבדרך כלל קורה -
היא מתחילה לדבר במילים ארוכות
בקול רם שלוחש ומתגרה.
הפעם אני מתעקש...
שם היא לא נוגעת,
אני מתכחש;  ומרשה...
כי היא מתגעגעת.

אני נכנע!
לוקח את המחברת,
מתחיל לרשום בה.
לפתע אני לבד, כשהיא עוברת
בצחוק מרוחק למאהב הבא.
חתיכת זונה...