היכן נעלמתם לי, כל הפרצופים שאהבתי? נראה היה שאתם אוהבים
אותי חזרה.  גם אתם עשיתם מנוי למנגנון החדיש והמשוכלל ההוא של
ההדחקה? היה מבצע, הא? גם אני נרשמתי למנוי הארור הזה. לעזאזל.
לא מצליחה לזכור כלום. אולי רק כמה חתיכות קטנות ביותר של תאי
זיכרון צפות לי בראש. לכל הרוחות. היה את ההוא עם היד השזופה
והגברית. יד שרירית באזור הקרוב לפרק היד. מדהים. תמיד היד שלו
עשתה לי את זה. היה את ההוא עם החיוך השווה. כשהוא היה מחייך,
חתיכות של בוהק לבן היו מלטפות אותי וזה היה נעים. היה את ההוא
עם השיער החלק והעיניים הטובות. איזה בחור טוב. ממש. היה את
הגבוה עם העיניים הכחולות והמגע המפתיע. נראה עדין, אבל אחיזתו
הבעירה לי גלי תשוקה עזים ועד היום נחשב בעיני לזוכה בתואר מר
מגע. חברים! אכלנו אותה. זה נגמר. ויותר מהעובדה שזה נגמר,
הזיכרון של מה שהיה- נגמר. אין על מה להישען ברגעי צער
ובדידות. ומה שגרוע, שנראה שרגעים נפלאים כאלו לא ישובו עוד.
יש דברים שלא יחזרו. יש רגשות שבחיים לא אחוש שוב. ואתם,
חברים? לכם כרגיל לא אכפת, הא? כולכם אותו הדבר. ידעתי שאין על
מי לסמוך. לעזאזל. ואני כבר משהו אחר, במקום אחר, נסעתי. רחוק.
כל כך רחוק, שכבר כמעט אי אפשר לזהות. אני לא רוצה אתכם בכלל.
לא אף אחד מכם. נו, טוב, אולי את ההוא עם הזרוע המרשימה לעוד
סיבוב של חיבה גופנית. רק לדעת שהוא עדיין אוהב אותי. תאהבו
אותי כולכם, ואז אני אחליט עם מי להישאר. קודם תאהבו אותי אתם.
קודם אתם. לפחות תזכרו אותי, זבלים. שהייתי מיוחדת. שהייתי
משהו אחר. אני כבר כמעט לא זוכרת אתכם וזה מפחיד אותי. מי אמר
שאת העתיד הוורוד, שיגיע בשעה טובה מחר, אטרח בכלל לזכור
מחרתיים. פתאום נראה שהזיכרון המניאק הוא החולש על הכל. במרחב
הזמן מה שנשאר אצלו הוא הקובע. מה שלא נשאר כאילו לא היה. אבל
היה. נו, באמת. נשבעת שהיה. תשאלו את ההוא עם הזרוע המרשימה.
בעצם, זו לא זרוע בכלל, זה החלק שקרוב לכף היד ואין לי מושג
מהו שמו המדויק, לעזאזל. בטח אצלו ברישומים היה משהו אחר בכלל,
כי הוא תייק את זה אחרת. ולכו תוכיחו. נשבעת שהיה. היה כל כך
טוב. וזהו. אם הייתי יודעת באותה השנייה, שאתגעגע כל כך, ושלא
יהיה לי אפילו קצה קטן של אור נר, שהולך להידלק ושיבטיח שיהיה
לי יותר טוב ממה שהיה לי איתו, לעזאזל הייתי מחזיקה יותר חזק
ואולי טורחת אפילו לצלם. לתעד. חרא עליי. חרא עליך. למה לא
נשארת? אני כבר נסעתי. אתה לא מבין שכבר ממש מאוחר? אני כבר לא
זוכרת אותך. אתה משהו עתיק שנגמר בעיניי. לא. ואי אפשר להחיות
את זה. נזכרת מאוחר.
יא דפוק. אף פעם לא בזמן כשצריך. אתה יודע למה נסעתי? כי לא
רציתי שיכאב לי כל כך חזק. וזה כאב ובכיתי והרגשתי שהלב שלי
נקרע לחתיכות. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? ובשם כל הטמטום
הזה נסעתי כל כך רחוק, שאני כבר לא יודעת איך חוזרים. אני לא
יודעת מי הייתי ומי אני עכשיו. אני מנסה להיזכר. איך אני אזכר,
אם מחקתי אותך, מחיקה שאין להחזיר ואין להשיב ובמחיקה הזו
מחקתי את עצמי ואת איך שהייתי איתך ואיך לי מושג מי זאת הייתה.
אני רק זוכרת שזה כאב להתחיל לנסוע. זה כאב כל כך ואני האשמתי
אותך. לא ידעתי מה לעשות מלבד להתחיל לנסוע, ומהר. ועכשיו אני
רוצה חזרה. אני רוצה רק חיבוק. רק לדעת שאתה עדיין אוהב זה
הכל. תחבק אותי ואסע שוב. לא רוצה להישאר, אל תדאג. עדיין תוכל
להפנות לי את הגב לא וזה לא יכאב כמו אז, כי אני צריכה לנסוע.
אני ממהרת, יש לי דברים שאני עושה באופן קבוע אשר ממלאים לי
כמה חורים בהרגשה. לא יכולה להגיד שזה מדהים. אם יגיע משהו
יותר טוב ממה שהיה לי איתך, סביר שאזנח את כל העיסוקים האלו
לטובת האהבה שלו. האהבה שלי אליו. אצייר ואכתוב על גופו. לתוך
שפתיו מסביב לזרועותיו. ועד שיגיע אחד כזה, אמשיך לכתוב ולצייר
ולשכלל את יכולותיי. אמשיך להביע ולהביא את כל כולי במילים על
דף תמים ובצבעים על בד לבן טהור. כשתגיע, אהיה מוכנה. המכחולים
שלי יהיו מחוממים והעט שלי מוכן לפעולה. יותר לא יתפסו אותי,
לא מוכנה. יותר אני לא נוסעת. הגעתי. מפה אני לא זזה. אמשיך את
כל מלאכתי מכאן. מבטיחה. ואם ארגיש שאני רוצה לנסוע, פשוט
אוציא את אוסף הצבעים ואקרע את הבד. מבטיחה. בחיי.