התאריך: 1/5/04

השעה: 06:00

שם התצפיתן: שירי

תוכן:

אני עולה לתצפית. איה חופפת אותי באופן מהיר וללא תכנים לאחר
לילה של שמירה ללא שינה וללא אירועים חריגים בגזרה. אני ערה
כבר חצי שעה. למה אני כאן? "מישהו צריך לעשות את העבודה
הזאת..." יש לי שנתיים להעביר בשמירות. כן, שמירות ורק שמירות.
אלא שכל ההבדל הוא ששלא כמו השמירות בבסיס הטירונות, השמירות
הפעם הם על גדר המערכת.

בשמירות רואים את הצד השני, דבר שלפני גיוסי לצה"ל לגמרי לא
חשבתי עליו. מעולם לא חשבתי על העוני בו חיים האזרחים הקרובים
לגבול, גיוס החובה הכפוי על כל אזרחי המזרח התיכון (מוזר, עד
לא מזמן חשבתי שזה כך רק במדינת ישראל), או יופייה של ארץ זרה.
אותו יופי שניתן רק לראות ולעולם לא לגעת בו.

תצפתתי לרגע לעמדת התצפית של הסורים בצד השני. אחד החיילים בה
תצפת לכיוון העמדה שלנו. נופפתי לו לשלום. הוא נופף לשלום
לכיווני. כן, שלום. נראה ששנינו לא באמת רוצים להיות כאן...
כנראה שאני לא היחידה שנשבר לה משמירות.

זו לא הפעם הראשונה בה אנו מנופפים אחד לשני לשלום. החיילים שם
מגלים בשמירות בדיוק את מה שעד עכשיו גילינו אנחנו. לפעמים הם
מסמנים לנו לבוא אליהם, להיפגש איתם על הגבול, לשתות איתם קפה,
או לבוא לאכול איתם (אם אנחנו מתצפתים לכיוונם כשהם אוכלים).
למה שלא נעשה כך? אחרי הכל אנחנו מעבירים איתם שנתיים-שלוש
מהשרות הצבאי שלנו, שנתיים-שלוש מחיינו. בזמן שעובר, אנו
מתראים בכל יום בשבוע, כאשר מפרידה בינינו הגדר, המוקפת בשדות
מוקשים.

כמובן, שאסור לשכוח את החיכוכים בין השלטונות. זה הכל עניין של
פוליטיקה. אני מרגישה כמו חייל של דמקה. אני רק חלק ממשחק של
מישהו בעל כוח רב, שאני לא אוכל להתנגד אליו. אם אפול או אהרוג
זה לא יהיה מבחירתי או מבחירתו של החייל מהצד השני, אלא מתוך
מטרתו של שליט לנצח במשחק.

ואני, במקום לשאוף לנצח, שאיפתי פשוטה ביותר, לראות מה יש באמת
בצד השני, להכיר אותו וללמוד אותו. זהו תפקידי, לא כן?