פרקת אותי באיווחה,
ניפצת למיליון רסיסים,
אל סלעים חותכים, דוקרניים,
והיתי לעפר ואפר.
עם הנץ עיני מתהומות הנשיה,
חיפשתיך.
כפי שחיפשתיך כל חיי.
והיית שם. בשבילי.
לנגב דמעותי.
בדיוק כפי שהבטחת
ועשית תמיד.
נשענתי עליך במלוא כובדי.
ינקתי כל אגל ממך לתוכי,
השלכתי אליך כל שברי גופי ונשמתי,
מוססתי כוחך אל כוחי.
העצמת אותי באתה שלך.
האגדתי.
העוצמתי.
שבתי אלי.
אל האישה שהייתי לפניך.
אל זו, בעלת העקרונות, המוסר,
עם מצפון אלוהי - גם אם עדיין מיוסר.
וכששבתי אלי
רוצה אליך.
אל אהובי.
אל האיש שכה אוהבת נשמתי.
אל המאהב אליו שוקק כל נים בגופי.
אל חיי.
אתה חיי.
אתה שלי.
חיי אינם חיים בלעדיך, מחמלי.
אנא,
שובה אלי,
טרוף את כולי לתוכך,
אהובי משכבר הימים. |