וחונק בי הצורך לחוש,
את עורך נצמד בערגה לבשרי.
זועק היצר החם, החנוק
וקורא אליך לבוא אל תוך תוכי.
אקרא לך, אהובי,
גם שיודעת כי אינך יכול,
אבכה את הרגע הזה, האבוד,
זבח, קרבן לעקרונות ומוסר.
ואנו,
שני אנשים כה בוגרים,
ילדים, אבודים, נעלים, עלובים,
דורכים במקום בו אנו עומדים,
ומצפים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.