"זה בסדר?" שאלתי את שגית שעמדה מאחורי המצלמת ווידאו הענקית
שלי. "כן כן! זה בסדר כבר אמרתי לך. תעזבי את הכובע" היא אמרה
תוך כדי הצצה חטופה בעדשת המצלמה "זה לא קרוב מדי נכון?" שאלתי
בחשש "זה בסדר גמור!!" היא אמרה לי בפעם האלף.
אני פשוט לא רגילה להיות בצד השני של המצלמה. אני רגילה לצלם
לא להצטלם.זה בכלל לא היה הרעיון שלי. זה היה רעיון של שגית כל
ה"מונולוג מול המצלמה" לא רעיון שלי. בחיי היא קיטשית כזאת
לפעמים!!
                                       

את שגית הכרתי לפני שלוש שנים. היא בחורה ממש נחמדה באמת שאין
לי שום דבר נגדה. היא מתנדבת בבית חולים שאני נמצאת בו. יש לה
מין חיוך כזה שאף פעם, לפחות לא בין כותלי בית החולים, לא יורד
לה מהפרצוף. בהתחלה חשבתי שהיא מפגרת. בחיי שחשבתי שהיא מפגרת.
אבל מפגרת כזאת שנולדה עם פיגור שכלי. אבל היא לא. מסתבר שהיא
אפילו חכמה. ולפעמים, רק לפעמים, החיוך שלה היה מעודד ולא
מעצבן. אתם מבינים? היא הייתה אופטימית מדי בשביל המחלקה שלנו.
הרי כולם פה במחלקה יודעים שהזמן שלהם על האדמה קצוב מאוד
ורובם פשוט פה כי אין להם מקום טוב יותר להיות בו עד שישימו
אותם מתחת לאדמה בוצית ולחה.
                         

"איך אתה יכול לקבל פודינג אם לא אכלת את הבשר שלך?" פינק
פלויד מתנגנים להם ברקע. אמא שלי נכנסת לחדר שלי והעיניים שלה
נפוחות. אבא שלי עומד בכניסה, לפחות היא מכבד את השלט "אין
כניסה" שעל הדלת. "מה קרה אמא? את לא יודעת שאת לא נכנסת
לפה??" הרגשתי כמו ילדה בת 10. פאק אני כבר בת 16 לא מגיע לי
פרטיות? אבל אמא שלי מתיישבת על המיטה שלי ומבקשת ממני בטון
ממש מתחנן שאני אכבה את הסגריה. אז אני מכבה אותה אבל לא עד
הסוף כי מי יודע מתי אני אתקע בלי סגריות? זה תמיד טוב לשמור
בדלים. אני קצת מנמיחה את פינק פלויד כי אמא שלי בקשה. "אנחנו
צריכים לדבר איתך"  היא אומרת אבל רק היא מדברת אז אני לא
מבינה למה היא היא אומרת "אנחנו". אבא שלי בוהה בפוסטר של
הבחורות בבריכה ואני יודעת שזה לא ממש מעניין אותו. הוא פשוט
נמנע ממבט עם העיניים שלי. "מה קרה אמא?" אני אומרת בחוסר
סבלנות. "את זוכרת שלא הרגשת טוב שבוע שעבר?" אם אני זוכרת??
יו איזה שאלה מרגיזה. הקאתי על היום, ושלשלתי דם. לא יכלתי
לזוז מהמיטה. ברור שאני זוכרת. "וזוכרת שהיינו אצל הרופא לפני
כמה ימים?" יו אלוהים שתיגש כבר לעניין "נו אמא אני לא ילדה
קטנה. דברי" היא מתחילה לבכות "מה את רגשנית כל כך?" צחקתי
עליה.
                             

ואז התחיל כל הבלאגן. בהתחלה עוד הייתי מגיעה לבית ספר. כי לא
רציתי שאנשים ידעו. גם לא היו לי הרבה חברים כך שזה לא היה ממש
משנה. אבל אז התחילו הטיפולים. התחילו ההקרנות והשיער התחיל
לנשור. היו בנות במחלקה שהתנפחו מהטיפולים אבל אני איבדתי משקל
בהגזמה מטורפת. היועצת חשבה שאני אנורקסית ולקחה אותי לשיחה
אבל ברחתי משם מהר ככל שיכלתי. לא הרגשתי שום רצון או שום חשק
לדבר על זה עם אף אחד.
אחרי שנתיים בערך, שכבר ידענו שזה סופני, שנותר לי מעט מאוד
זמן לחיות, כבר לא הייתי באה לבית ספר. זה לא היה ממש משנה.
הייתי רוב היום במחלקה. הרופאים אמרו שיש לי עוד שנה. סך הכל
מאז שגילו את זה, היו לי שלוש שנים. מה אפשר לעשות בשלוש שנים
שעוד לא עשיתי עד גיל 18? הפסיכולוג של הבית חולים ביקש ממני
לעשות רשימה של דברים שהייתי רוצה להספיק. צחקתי לו בפנים "מה
אני כבר יכולה לעשות?? אני לא צריכה בגרויות, ואני לא צריכה
רישיון, ואני לא צריכה לנסוע לטיול סובב עולם" צעקתי עליו.
                   

"זה בסדר?" שאלתי את שגית שעמדה מאחורי המצלמת ווידאו הענקית
שלי. "כן כן! זה בסדר כבר אמרתי לך. תעזבי את הכובע" היא אמרה
תוך כדי הצצה חטופה בעדשת המצלמה "זה לא קרוב מדי נכון?" שאלתי
בחשש "זה בסדר גמור!!" היא אמרה לי בפעם האלף
"טוב נו, את יכולה להתחיל" היא אומרת לי. ואני יושבת על המיטה
המסריחה של הבית חולים, המצלמה ווידאו שלי מול הפרצוף ואני
שותקת. ."שגית? אין לי מה להגיד להם" אני אומרת לה. והיא
מחייכת אלי. "אולי אני אכתוב להם מכתב?" אני מנסה לצאת מזה
"תחשבי שזה כמו מכתב" "אבל אני לא רוצה. אין לי מה להגיד"
"ולכתוב? יש לך מה לכתוב?" היא מנסה לשדל אותי לדבר אל העדשה
"אולי יהיה לי" אני מתחמקת גם מזה. "אז תגידי את מה שאולי יהיה
לך לכתוב" "אני לא רוצה. אין לי מה להגיד ואין לי מה לכתוב"
אני מתחילה להתעצבן. שגית היא באמת בחורה נחמדה אבל לפעמים היא
עולה לי על העצבים עם הרצון הטוב שלה ועם האופטימיות שהיא
מביאה איתה לכל מקום. לפעמים בא לי לבעוט בה אל עולם המציאות.
שתצא מהבועה הזאת של גן-עדן-של-שושונים שהיא יצרה לעצמה בעולם
הזה. "שגית אין לי מה לכתוב ואין לי מה להגיד. ובכלל למה הם
צריכים את זה? זה לא שאני מתאבדת ואני צריכה להשאיר אחרי איזה
מכתב שיסביר. אני מתה מוות טבעי לגמרי. זה כוחות הטבע לוקחים
אותי אלייהם כי הגיע זמני" אני מתחילה עם התאוריות של הבחור
השאנטי מחדר מספר 7 בקומה 3 שתמיד מסטול רצח. "זה לא טבעי
להורים שלך לאבד אותך בגיל 19 זה לא טבעי לאחים שלך לאבד את
אחותם. זה לא טבעי לאף אחד" שגית כבר מתחילה להתעצבן. אף פעם
לא ראיתי אותה ככה. היא ממש מתעקשת שאני אדבר אל המצלמה
המחורבנת. ואני לא מבינה מה היא רוצה ממני. מה לעזזל יש לה.
"תגידי לי. מה יש לך? מה אוכל אותך?" אני אומרת לה בשיא העצבים
ואני תוהה לעצמי למה בכלל הוויכוח המפגר הזה הגיע לכאלה רמות
של עצבים "את לא מבינה נכון?? את לא מבינה? מה כל כך קשה לך
לדבר אל המצלמה??" פעם ראשונה שאני רואה אותה מתעצבנת "את
יודעת מה? אני לא רוצה וזהו. תעזבי אותי בשקט בסדר??" אני מפנה
לה את הגב ומסתכלת על החלון. אני שומעת אותה אורזת את כל הציוד
צילום שלי, והיא יוצאת מהחדר.
                   

יותר לא ראיתי את שגית. איזה נהג שיכור התנגש בה באותו לילה
והיא נהרגה במקום. גם אני מתתי כמה ימים אחרי זה וחיפשתי את
שגית שם למעלה אבל כנראה שהיא הגיעה למקום טוב יותר ממני.
כנראה שהיא באמת רק עשתה טוב לאנשים ואני, אני אף פעם לא הבנתי
למה זה היה כל כך חשוב לה שאני יעשה את המונולוג הזה מול
המצלמה.