לברנרד היה ז'קט חום בהיר עם פרפרים ממשי. מתחתיו היה לובש
תמיד את אותה החולצה. הוא טען שיש לו כמה חולצות לבנות שנראות
אותו הדבר, אבל כולנו ידענו שהוא מכבס את אותה החולצה
באובססיביות, ערב ערב.
לברנרד היו עיניים בצבע שהתאים לז'קט. תמיד הוא היה מסתיר אותן
עם כובע ענקי בצבעים של השקיעה. הוא לא היה מוריד אותו גם כשלא
הייתה כבר שמש.
פעם אחת ראיתי אותו הולך לבד בעיר, אז עצרתי את האוטו והצעתי
לו שאני אקפיץ אותו הביתה. הוא חייך בקושי, וסירב באלגנטיות.
הוא טען שהוא אוהב ללכת לבד בעיר. 'גם כשיורד גשם?' שאלתי,
'בעיקר כשיורד גשם' הוא השיב. לרגע היה נדמה לי שהוא מסתכל לי
בתוך העיניים, אבל מיד ברגע שאחרי הוא סובב את המבט והמשיך
ללכת באיטיות כזאת, אדישות כזאת. השעון באוטו הראה שהשעה אחת
ואחת עשרה דקות. אפילו מד הטמפרטורות הצביע על אחת עשרה מעלות.
התגובה המיידית נפלטה מפי, מיהרתי להצביע על השעון ולהסב את
תשומת ליבו של היושב לצידי באמצעות קריאות נלהבות. הכסא מימיני
נשאר מיותם, ולי כבר התחיל להיות קר, אז נסעתי הביתה.

ברנרד הכין לי את הקפה כמו שאני אוהבת. הוא אף-פעם לא מפספס.
עוד לא קרה שהגעתי הביתה והכוס הצהובה לא עמדה על השולחן. כשקר
זה נחמד, לשבת עם כוס של קפה ליד החלון, כשחם אז עושים קור,
וגם אז הקפה יכול להיות נחמד, אבל רק לפעמים. הוא השאיר לי פתק
עם ציור של הרוח, מתחתיו ציטט באותיות שמנות את יהודה עמיחי,
ובתחתית העמוד הוסיף חיוך עם ראש מרובע.
ברנרד לא מצייר סמיילי עם ראש עגול. הוא אומר שהוא 'מגוון
בצורות' ואני אומרת שהוא סתם מנסה להיות מיוחד.
אני עוד לא יודעת אם אנחנו באמת אוהבים.

ברנרד אומר שיותר מהכל הוא אוהב את הרכבת. הוא לוקח איתו את
הדיסקמן שלו, עם האוזניות הענקיות, ועוד שלושה דיסקים. ברנרד
אוהב לגוון עם המוסיקה שלו, בגלל זה לפני כל נסיעה הוא פותח את
הארון החום הענקי שיש לו בחדר, ומוציא שלושה דיסקים חדשים.
היום הוא כבר מכיר המון סוגים שונים של מוסיקות, מכל התקופות
וכל השפות. הוא אומר שזאת פינת התרבות השבועית שלו. ואני כבר
יודעת שאין סיכוי שהוא יפספס נסיעה כזאת, מחיפה, לבאר שבע,
ובחזרה, דרך תל אביב. אפילו אם אני אבקש חזק חזק שישאר, אפילו
אם הוא יהיה עצוב מדי בשביל לצאת מהבית, אפילו אם הלהקה שהוא
הכי אוהב תופיע בפאב הסמוך.
הוא אוהב את הרכבת גם בחורף וגם בקיץ.
הוא אוהב את הרכבת אפילו באביב.

בקיץ האחרון הז'קט החום שלו נעשה קצת פחות חום. הוא אומר שהוא
דוהה בגלל השמש, ואני אומרת לו שוב ושוב שיפסיק ללבוש אותו
בקיץ, כי בקיץ בכלל לובשים קצר. ברנרד חייב להיות תמיד שונה
מכולם, אולי בגלל זה הוא תמיד לבד. אני שואלת אותו תמיד איך זה
שהוא איתי, אם הוא כל כך אוהב לבד, והוא אומר שלבד מדי זה
להשתגע, ואנחנו זה שפיות. אני מצחקקת ושואלת אם אני שפיות.
והוא עונה, עם קצת קצת חיוך: 'את שפיות.'
ברנרד לא קורא לי אף פעם בשם האמיתי שלי. הוא תמיד קורא לי
שפיות. כבר שנתיים.
בלילה הוא אוהב להחזיק לי את היד. לפעמים הוא לוחץ לי אותה חזק
חזק, אז אני לוחצת בחזרה, אז אנחנו לוחצים והוא קצת צוחק, ואני
קצת, אחר כך הוא מוסיף שתיקה, ונשיקה. אני ישנה אבל אני ערה.
אני שומעת אותו קם ויוצא מהחדר. ברנרד עושה קפה כל לילה בדיוק
באותה השעה, לפעמים הוא מוסיף סיגריה, למרות שכשאני מעשנת הוא
אומר שזה לא בריא בכלל.

ביום שלישי שעבר ברנרד הציע לי לבוא איתו לבאר שבע, תל אביב,
ובחזרה לחיפה. זאת הפעם הראשונה שהוא מסכים לי להצטרף לנסיעות
שלו. הוא אפילו ויתר על האוזניות הענקיות ועל הדיסקים מהארון.
הוא אומר שאני זה כמו המוסיקה.
ברכבת איש אחד ביקש לא לשכוח את התיקים והחפצים האישיים. אני
שמרתי על התיק שלי טוב טוב, וגם על זה של ברנרד, כי לפעמים הוא
שוכח. ישבתי בכיסא שנוסע לאותו הצד שהרכבת נוסעת, הוא יישב
מולי. הוא הביט על הנוף, ואז עליי, ואז שוב על הנוף. ברנרד
ואני. אני וברנרד. עכשיו זה הרגע שאפשר כמעט לשמוח.

באותו הלילה נשארנו ערים עד הבוקר. בכל פעם שנרדמתי כמעט ברנרד
ליטף אותי במקומות שאני אוהבת. היינו שוכבים ומתאהבים,
ומתאהבים ושוכבים, כל פעם מחדש. לא רצינו שהרגעים האלה ייגמרו.
העמדנו פנים שאין מושג כזה כמו זמן. ברנרד הוריד את השעון
הכתום שלו מהיד וזרק אותו על הרצפה. אני צחקתי. הוא אמר
שבשבילו עכשיו זה תמיד. עשיתי כאילו אני מבינה.

בברנרד היה שקט ושמחה ועצב באותו הזמן.

זה היה לי ברור שהוא יקום ויילך.
לא מרוע.
אפשר היה לדעת. דברים טובים כאלה יכולים להימשך הרבה זמן, אבל
לא לנצח. הוא ניסה לאהוב אותי, באמת שהוא ניסה. בהתחלה הוא היה
מתעורר לקפה בשעות שונות. זה עשה לי להרגיש מוזר. הוא גם התחיל
לעשן, ואפילו פספס פעמיים רצוף את הנסיעה שלו,
חיפה-בארשבע-תלאביב-חיפה. העיניים שלו לא הסתכלו עליי, והז'קט
החום שלו היה זרוק על הכסא בחדר, זנוח. אחרי חודש הוא אמר לי
שהוא לא יכול יותר. הוא אמר לי שנראה לו שהוא משתגע, ואני
אמרתי שזה פשוט בגלל שהוא לא מאוהב יותר, וזה בסדר, ואני ידעתי
שזה יהיה ככה מתישהו. אמרתי לו גם שאני לא כועסת, וגם ציירתי
לו סמיילי עם ראש מרובע על היד. הוא אמר שהוא כן מאוהב, ואמרתי
לו שבעיניים שלו רואים שלא. ברנרד צחק. הוא סיפר שהוא התאהב
במישהי עם עיניים בצבע של השמיים לפני השקיעה. אני צחקתי גם.
הוא חיבק אותי, ושנינו צחקנו ביחד, בחיבוק. זה עשה לי צובט בלב
אבל ידעתי שעכשיו זה הזמן להיפרד.
אמרתי לו שאני אותך ברנרד אוהבת, כי ככה הוא אומר תמיד, כי
יותר כיף לו לבלבל את המשפט. הוא אמר שגם הוא תמיד אותי אוהב,
וביקש שלא אשכח אותו. אני הבטחתי. הוא חיבק. אנחנו צחקנו
ובכינו, ואז בכינו, ואז צחקנו.
באותו היום הוא ארז את כל הארון החום שלו עם הדיסקים, וגם עוד
כל מיני דברים. אני כבר נרדמתי כי היה נורא מאוחר, חיכיתי שהוא
יעיר אותי לחיבוק של הפרידה. אבל הוא לא העיר.
בבוקר כשקמתי חיפשתי אותו אבל הוא לא היה כבר.
הוא רק השאיר פתק עם ציור של לב, וסמיילי בתוך עיגול, מתחתיו
כתב באותיות שמנות: 'לא טירוף אהובתי, רק אי שפיות זמנית.'

לברנרד שלי,
תודה על הקיץ הכי יפה שאפשר.

(יולי 2004)