הלילה האחרון של החופש ודקה לפני תחילת הלימודים גוברים בי
החששות , וקשה לי להירדם..
אני חושבת לעצמי, "מה יהיה?", ואיך תעבור השנה...
בעודי חושבת נרדמתי.

תחילת כיתה י"א' הגיעה... (איזה כיף, עוד מעט רואים את
הסוף)...
המחנכת החדשה אתי נכנסת לכיתה, בבוקר טוב היא עושה הכרות עם
כולם...
לאחר כמה הסברים לגבי השנה היא מזכירה לנו שהשנה אנו מחוייבים
לתת 200 שעות של מחוייבות במסגרת כל שהיא....
כמו תמיד אני קופצת בראש, "תגידי, אתי, זה חובה?" אתי אומרת
שזה חובה חובתיים לתרום לקהילה. היא מנסה להסביר: "זה לא
שאנחנו רוצים להעיק עליכם, אבל זה יתרום לבגרות שלכם, ובכלל
יפתח לכם מערכות יחסים חדשות"....
לא עוזרת לי העובדה שאני שובבה ובדר"כ מסרבת להקשיב ולבצע
מטלות.
אם אין ברירה אין ברירה, אני אומרת לעצמי. נעשה את זה ונגמור
עם זה כמה שיותר מהר.
אתי תולה על לוח המודעות את רשימת המקומות בהם ניתן להתנדב:

משמר אזרחי
נע"נ (נוער עונה לנוער במצוקה)
המלחמה בסמים
דישדשתי עמוקות ברשימה, פתאום ראיתי "בית חולים שניידר, עזרה
לילדים אשר חולים במחלות קשות ולא נעימות, ולרוב חשוכות
מרפא".

אמרתי שאם אני כבר  צריכה לתרום 200 שעות מחיי אעשה זאת שם, זה
נגע לליבי מאוד עקב מותה של דודתי ממחלת הסרטן בצעירותי, רציתי
לעזור לאנשים שעומדים היום במצב שלה אז לפני מותה....

למחרת אתי נכנסת לכיתה ושואלת: "נו, בחרתם כבר לאיפה להתנדב
ולעבור את התקופה הכי יפה בתיכון?!" כולם נתנו לה את הרשימה
לאן בא להם להתנדב, אני כמובן אמרתי שניידר.... היא כותבת אותי
ואומרת לי: "ביום שני תגשי לשם, יאשרו את התנדבותך, והרבה
בהצלחה, אבל תדעי, את הולכת לחוות מקרים קשים".
(...אני חושבת לעצמי... "את המקרה הכי גרוע כבר חוויתי במשפחה,
עד כמה עוד אפשר לראות מקרים קשים???")

יום שני המיוחל מגיע...
בשעה 16:00 אני מתייצבת בבית החולים, בכניסתי למחלקה אני רואה
ילד בן 7 הולך לכימותרפיה, כולו חיוור, ופה כבר הבנתי שאתי
צדקה... אני הולכת לראות מראות קשים וכואבים, אבל קיוויתי
והאמנתי, יהיה בסדר, כולם יחלימו ויהנו מחייהם...

אני באה לתחנת האחיות כדי ישרשמו אותי ויתנו לי את כרטיס
המתנדב, ו-5 דקות לאחר מכן אחות מתפנה אליי, נותנת לי את
הכרטיס שלי, מסבירה לי מה אני צריכה לעשות  ואומרת לי...
"את תקבלי נער כמעט בן גילך, ותצטרכי לעזור לו להתמודד עם
המחלה בדרך הקלה ביותר... ואיך שבא לך..."
"מה ז"א איך שבא לי?" היא עונה לי: "את יודעת, לשחק איתם,
להפעיל אותם, ובעיקר לגרום להם ליהנות מנוכחותך".
"אני? אני לא בטוחה שאצליח לגרום לבנאדם להתמודד עם המחלה
ולהשכיח אותה ממנו. זה חלק ממנו, אני אוותר...".
"לא!, אני רואה בעיניים שלך! את תשרדי את הכל ותגרמי לאחד
מהילדים פה להיות מאושר, את תראי שאת מסוגלת...".

"בואי איתי, אראה לך את אמיתי דניאל, הילד שתעזרי לו בכל 200
השעות שלך...".
היא לוקחת אותי לחדר 605, ושוב המראות הקשים, חולים מכל עבר,
הצמרמורת והמחשבה שהם כל כך צעירים וכבר חולים ושלא מגיע להם
עוברת לי בראש, ודמעה זולגת מעיניי....
אנחנו ממשיכות לעבר החדר ובמיטה הרביעית יושב לו בחור צעיר כל
כך יפה, ללא שערות בראשו וחיוור כולו. ישר הפניתי אליו את ידי
הימנית, "אני ענת, נעים מאוד".

"מי את? ניראה לי שטעית בכתובת, אני לא מכיר אף ענת..."
"כן, אני יודעת, אתה לא מכיר אותי, אני באתי דרך מחויבות אישית
מבית הספר והפנו אותי אליך. אני אמורה להעביר את זמני איתך עד
סוף שעות ההתנדבות שלי".
"לא רוצה, לכי מכאן, אני שונא שמרחמים עליי, את יודעת מה יש
לי? אולי ככה תרחמי עליי יותר, יש לי סרטן ועוד בדם, עכשיו טוב
לך?!"
יופי,  גם שיתחילו לרחם עליי, זה  מה שחסר לי...

מרוב בושה התחלתי לבכות והדבר היחיד שרציתי זה לעוף משם, וכך
עשיתי, הסתובבתי ורצתי משם. אסנת (האחות) רצה לעברי ואומרת לי:
"אמיתי נער קשה, את עוד תתרגלי אליו".
"את ראית מה הוא אמר לי? שאני שם מרחמים עליו. אני לא מכירה
אותו בכלל. נכון, במבט ראשון אני אומרת מסכן, דבר כזה נוחת
עליו בגיל כזה צעיר, אבל אני נשבעת שאני לא שם בגלל רחמים, אני
שם כי הייתי על אותו הגל, גם במשפחתי היה מקרה טראגי של סרטן,
גם אני יודעת מה זה לאבד אדם יקר".
"זה בסדר, את תתרגלי אליו, כשהוא יתחיל להכיר אותך לעומק הוא
גם ילמד להסתדר איתך, תנגבי את הדמעות ותגיעי מחר".
עניתי לה: "לא בטוח שאגיע מחר".
"איי, שקט, מחר!" היא עונה, ומצליחה להעלות לי חיוך קל על
השפתיים.

כל הדרך חזרה הבייתה בדרך לא סלולה, מלאה באבני כורכר קטנטנים,
אני חושבת לי על המילים הנוראיות שאמיתי אמר לי, מרימה אבל
וזורקת למרחק, ואומרת לעצמי: האם כדאי לי לחזור לשם, ומה יהיה
אם גם מחר הוא יחשוב שאני שם "במטרה לרחם עליו"?
אני חייבת לנסות לראות מה יהיה מחר, ממחר נסיק את המסקנות...

מגיעה שוב, השעה 16:00, ואני שוב בבית החולים, מלאת חששות
וספקות אם כדאי להיכנס, נהיית אמיצה לשניה ואני נכנסת לחדר...
"את!"
"אני מצטער, לא התכוונתי לגרום לך לבכות, זו התקופה הרעה שבין
גילוי המחלה לטיפולים הקשים כל כך, אני מצטער שזה יצא ככה".
"זה בסדר, אני מבינה אותך, גם אני עברתי את זה, ז"א לא שהייתי
חולה חלילה בסרטן, אבל דודתי הייתה חולה, בדיוק באותו סוג של
סרטן אפילו...
"אבל אני לא הספקתי כל כך לחוות איתה את המחלה, הייתי ממש
קטנה, ומסיפורים, הכל מסיפורים, זה כאילו עברתי את זה יחד
איתה".

"נעים מאוד, אני אמיתי".
"אמממ, נעים מאוד, אני ענת".
"היי, בת כמה אם אפשר לשאול?"
- "17 וקצת", עניתי.
"תסבירי לי שוב, למה את פה?"
"אין בעיה, אני פה כי במסגרת בית ספרי, אבל אני חושבת שזה בעצם
המסגרת של כל בתי הספר בארץ, שולחים תלמידים לכל מיני מקומות
והם מתנדבים לקהילה כ-200 שעות בערך, לאחר רשימה ארוכה של
מקומות בחרתי דווקא את שניידר, כי אחרי המקום הזה הלב שלי הלך,
והנה אני פה עכשיו, ויש לנו את כל החיים לפנינו ליהנות מהם, קח
סוכרייה ותחייך".
"אל תצחיקי אותי, כל החיים את כנראה לא קולטת, אה?! אני חולה
בסרטן, אני אומר לך חולה בסרטן, לא נשאר לי הרבה זמן לחיות".
"בבקשה אל תדבר ככה, יש לך הרבה זמן לחיות, אתה עוד צעיר
ותתגבר על המחלה הזו, זה לא סוף החיים, נכון שזה לא סוף
החיים?"
"את, אני אוהב את האופטימיות שלך. אגב, סוכריה טעימה, תודה!"

"כל כך קשה לך לקרוא לי ענת?! ולבריאות, תיהנה מהמתיקות של
החיים".
"אם את מתעקשת אקרא לך ענת, אין בעיה!"
"או, תודה לך באמת. אז מה יש היום בטלויזיה ששווה צפייה?"
"אהה. יש מכבי חיפה-הפועל ת"א בשעה 19:00".
"אני חולת כדורגל, הידעת?"
"באמת? את מי את אוהדת?"
"אתה באמת רוצה לדעת?! אתה הולך לצחוק עליי ובגדול, הקבוצה שלי
הכי פחות בולטת מכל הגדולות, אבל עדיין אהובה עליי, הפועל
ת"א!"

אמיתי מצחקק, "הפועל ת"א? הפועל ת"א???"
"אמרתי לך שתצחק או לא, את מי אתה אוהד?"
"אני? את בי"תר ירושלים".
"כן, כמו חצי מדינה בערך?!..."

הסכמתי לחרוג ממנהגי ולהישאר לצפות איתו במשחק למרות שזה הרבה
אחרי המתוכנן.

ירדנו לחדר הפעילות של הבית חולים.

"הרבה זמן לא היה לי פרטנר נלהב כל כך ממשחק כדורגל, תבואי כל
יום"

גם אם לא תרצה אהיה מחויבת לבוא כל יום זה בסדר...

נקרענו מצחוק,"טוב, אני חייבת ללכת, עוד מעט סוגרים את המחלקה,
וגם נגמרו השעות שלי להיום כבר ממש מזמן ... נתראה מחר"

"רגע, ומה עם הפועל"?

אני חושבת שאספיק להגיע לסוף, תודה על הדאגה

יום בוקר נהדר בחוץ, במצב רוח מצויין, קמה לבית הספר ומחכה כל
הזמן לשעה 16:00 כי התחיל להתחבב עליי אמיתי הזה ובאמת כיף
לשהות במחציתו....

אני מגיעה לבית החולים, ובדיוק אמיתי יוצא לכימוטרפיה..

-עוד חצי שעה אני חוזר, אל תברחי לי, אה?

-אל דאגה אני כאן .

הוא חוזר מהכימוטרפיה ואני בחדר שלו ממתינה רק לו...

-הייתי בטוח שתלכי, תודה שחיכית....

-בטח שאחכה אני כאן בשבילך הרי, לא? הבאתי טאקי שנשחק?

-וואלה?? התגעגעתי למשחק,  בטח שנשחק תתכונני לתבוסה!

- רמאי ,  אתה מסתכל לי בקלפים? לא פאייר!

תדאגי להסתיר אותם לא אראה לך אותם.

- ניצחת מרוצה? -בטח שאהיה מרוצה אני מלך!

נכון, ועם מלך לא מתווכחים עניתי....

אז מה מלך? איך זה להיות בחדר כזה גדול לבד?

מה אין לך חדר לבד בבית?

לא אני ואחותי בחדר משותף,לפעמים זה כיף לפעמים פחות אבל אין
הרבה ברירות, אתה יודע...

לפתע נכנסים לחדר שני אנשים די צעירים נראים לי זוג,
היי ענת, תכירי אלה ההורים שלי, אמא, אבא, תכירו זו ענת
שמעבירה איתי את הזמן

את ענת? שמענו עלייך הרבה, נעים מאוד!!

הם פנו אליי כ"כ ברשמיות , והרגשתי שאני נבלעת מתחת לאדמה מרוב
שהובכתי.

גם לי, אמיתי אני רואה שיש לך אורחים אז אני אלך טוב? אחזור
מחר.

למה את בורחת? לא כיף לך איתנו?

-חלילה, כיף לי מאוד פשוט חשבתי שאתם זקוקים   איך אתה
אומר??! "זמן איכות??"

- אל תדאגי יש לנו איתו הרבה את יכולה להישאר...

טוב אז אשאר...

יופי, אמיתי עונה בחיוך גדול...


טוב אמיתי אנחנו יוצאים לשתות קפה, רוצה משהו? אולי משהו
מתוק?

סוכרייה על מקל, פעם אמרו לי שזה מתוק כמו החיים.

-אוקיי.

ישבתי על המיטה מול אמיתי והתחלנו לדבר על דברים שמעולם לא
אמרתי לאיש קודם , על הקשיים בבית מאז הגירושים של ההורים
ודברים כאלה...

"אתה יודע? מעולם לא סיפרתי זאת לאיש"

את רואה? לא סתם את פה.
נוצר ביננו רגע של קרבה, הוא נשק לי על הלחי, את נערה יפה את
יודעת?
יפה? בלחיים סמוקות, עניתי תודה ואמרתי סיבבתי את ראש
"אתה מביך אותי".

-אין  לך על מה את  באמת יפה סיבב את פני,ועיניינו נפגשו
במבטים, אין לך ממה להתבייש ביופי שלך, והוא נשק לי על שפתיי,
נרתעתי והלכתי אחורה, "לא מצא חן בעינייך?"
" מצא חן ומאוד, אבל אתה בטוח שזה בסדר?"



מבחינתי זה בסדר, הוא לחץ לי את היד חזק חזק ואמר לי "תודה שאת
עומדת לצידי ברגעי הקשים אני מעריך אותך ואוהב אותך מאוד "

"אתה יודע שאני עושה זאת בשמחה נכון?, אתה כבר הרבה יותר מסתם
בחור שאיתו אני מעבירה את השעות שירות שלי לקהילה, נכנסת לי
עמוק ללב"
הוריו נכנסים לחדר אני קופצת מהמיטה בהתרגשות, הם נותנים לו את
הסוכרייה

"הפרענו במשהו?"

אמא, אבא, אני וענת חברים..

"טוב שתיאמת זאת איתי קודם"

מה את לא מסכימה??

אני מסכימה בטח שכן, יש לי ברירה?

כן,- לסרב?!

לא, למה לסרב? אני מסכימה!


לא ציפיתי לאושר גדול כזה מהוריו של אמיתי,שמחתי מאוד לראות את
החיבוק שנתנו לי ואמרו לי "ברוכה הבאה למשפחה".

למחרת אני מגיעה לחדר, יושבת קצת עם אמיתי ושואלת אותו" תגיד
מותר לך לצאת החוצה לכמה שעות"?
אממ כן, בטח אבל זה תלוי, לאן ועם מי,

-סתם חשבתי על העובדה היום גמר גביע המדינה בכדורגל בא לך ללכת
יחד??
אממ למה לא? בשבילך הכל למרות שאני לא מחבב את הפועל
נשקתי לו והלכתי להשיג אחות שתתלווה אלינו, כדאי שלא נסתכן

לבסוף אביו של אמיתי אומר לנו "למה שאני לא אצטרף בזמן שאני
מטפל באמיתי למדתי הרבה ואני חולה על כדורגל.

קפצנו משמחה שיש לנו מלווה

הפועל ת"א לקחה את הגביע כולי אושר שאמיתי איתי סוף סוף מחוץ
לכותלי בית החולים ונהנינו שלושתנו מאושר אמיתי באותו היום
חזרנט לבית חולים נפרדתי מאמיתי לשלום והלכתי הביתה "כבר
מאוחר, ניפגש מחר"

אני מגיעה לבית חולים ורואה את אמיתי קופצת עליו ומאושרת לספר
לו שיש לי טיול שנתי לשבוע באילת, "מה לא אראה אותך שבוע?"
"אם אתה עד כדאי כך רוצה שאשאר לא אלך"

"מה פתאום, תלכי ותהני , אני פה"

לאחר שבוע מהנה באילת אני מגיעה לבית החולים, הולכת לכיוון
החדר של אמיתי, מבחינה במבטים מוזרים של כל האחיות שהספיקו
להכיר אותי בתקופה שעברתי עם אמיתי כולי קורנת מאושר חושבת על
החוויות שאני הולכת לספר לאמיתי רואה בדרך את אוסנת ומברכת
אותה לשלום והיא עונה לי בקירירות,שלום בחזרה, קרה משהו אסנת?

"כן... תלכי לחדר של אמיתי, יספרו לך שם"

אני מגיעה לחדר, רואה את שתי הוריו בוכים ואמיתי לא שם...

איפה אמיתי? התגעגעתי אני חייבת לספר לו חוויות מהטיול ? למה
אתם בוכים? בבקשה תגידו לי, הכל בסדר?

"תשבי, אנחנו נספר לך".

יושבת מפוחדת ורועדת בכל הגוף, מה יש לכם לספר לי??

מצבו של אמיתי הדרדר , הוא בטיפול נמרץ, כרגע מונשם ומחובר
למכשירים שמצליחים להחזיק אותו בחיים...

-למה?, למה זה קורה ? ועוד לו???, ומה הרופאים אומרים? הוא יצא
מזה??

אנחנו בתקווה שכן,אבל זה לא ידוע.
אנחנו כבר דיברנו איתו, תורך לדבר איתו הוא ביקש שתיכנסי
אליו.

אני נכנסת לחדר לאחר אישור מהרופא, ורואה אותו מונשם ומתחילה
לבכות...

"אמרתי לך שאני לא אחזיק מעמד לנצח?"

בבקשה אל תדבר ככה, אל תנטוש אותי גם אתה, אני אוהבת אותך..

הלוואי וזה היה תלוי בי הייתי נשאר איתך לנצח, אני אוהב
אותך...
בעוד שהוא מקשה  את מגעו בידי ולוחץ את ידי, תתכופפי אני רוצה
להגיד לך משהו,"אני אוהב אותך" בלחישה קצרה...
ואני שומעת משהו מוזר במכשיר הנשמה והדופק...

ואז נשמע הצליל הכל כך מוכר ומצמרר שיכול להיות צליל  ארוך
והפס שעלה וירד ניהיה  קו שטוח...

רופאאאאאא, בבקשה תצילו לי אותו, אני זקוקהה לו, נכנס רופא
מסתכל, ואומר לי"תצאי החוצה"!!!

לא אני רוצה להיות איתו כאן, בבקשה תן לי להיות פה...
נכנסים גם האחיות והן מוציאות אותי בכוח החוצה, ונכנסות שוב
לחדר טיפול נמרץ לעזור לדר'

לאחר רבע שעה באים לכיוונינו הרופאים ואומרים לנו "אנחנו
מצטערים עשינו את כל מה שיכולנו".

בזעקות ענק, אנחנו מנסים לעקל את מותו, ועוברים לי במוח כל
המצבים שהיינו יחד, את ההתחלה שלא ממש הייתה מלווה בחיבה ואת
ההתקרבות בזמן כל כך קצר ולזמן שהיה ארוך, על זה שנשארו לי עוד
4 שעות לסיום המחוייבות, ועל זה שאני לא אראה יותר את
אמיתי...
נשנקת מבכי נכנסתי לראות את גופתו...

לפני רגע היית כל כך חם בגופך, ועכשיו אתה קר, כבר לא משדר לי
אות חיים, עזבת אותי מהר, לא יכולת לשרוד למעני??? למען
הוריך???
תראה אותם בחוץ שבורים, ואותי??? אתה השלישי שנטש אותי: דודתי
האהובה אבא שלי שכאשר התגרש מאימי טס לחו"ל ובנה לו חיים חדשים
ומשפחה חדשה בלעדיי,? עכשיו אתה???
למה עשית לי את זה???
אני אוהבת אותך, ואתגעגע אלייך לנצח, תודה על רגעי הקסם שנתת
לי בעודך חי.....

אני נכנסת לחדר של אמיתי בתקופה בה שהה בבית חולים, רואה את
המיטה מבולגנת ועל הכרית מונח מכתב
"לענת אהובתי"
כאב לי לפתוח אותו, גם לא עשיתי זאת...

כל השבעה הייתי עם המשפחה של אמיתי, לא זזתי מהם לשנייה.

בסוף השבעה ששבתי הביתה העזתי לרגע לפתוח את המכתב..

במכתב היה כתוב:"ענת אהובתי"
כמה אני מצטער את לא יודעת בפגישה הראשונה בנינו, לא התכוונתי
להכאיב לך, המחלה גרמה לי להיות קר לאנשים , היה לי קשה לראות
אנשים תמיד חשבתי שהם מסתכלים עליי בגלל שאני חולה,ולא בגלל
שהוא בנאדם כמו כולם, אני מרגיש שאלו הימים האחרונים שלי
בחיים, שאני עומד למות, המשפחה שלי  הספיקה לאהוב אותך , בבקשה
תעמדי לצידם שלא אהיה כאן, הם יזדקקו לך הרבה, בבקשה , אני
מתחנן תהיי להם הבת שלא הייתה להם מעולם ובגלל שאני בן יחיד
תמלאי להם את החלל הריק שאשאיר במותי
ענתוש', אהובתי אני אוהב אותך לנצח אהובה"

כאשר אני קוראת את המכתב מדמיינת את קולו הרך מקריא לי אותו,
לפתע בסוף המכתב, בדיוק במילים שהיו מוקדשות בגללי, ראיתי
שנמחקה לו המילה "אוהב" כאילו נשפכו לו מים על הדף, אבל
הבנתי,הוא בכה, ונקרע לי הלב לדמיין את אותה דקה בה כתב את
המכתב

שוב  עלו בי הגלים של הגעגועים אליו ואל החיבוק הרך והגדול שלו


שכבתי לשניה על המיטה שלי מחבקת את המכתב,ונרדמתי בוכייה, בעת
החלום אני רואה את אמיתי בריא ושלם ואומרת לו "ידעתי שלא תעזוב
אותי, התגעגעתי"

אני מצטער שזה נגמר ככה, באתי לתת לך את החיבוק שלא הספקתי
ברגעיי האחרונים, ואל תשכחי שלנצח אוהב רק אותך"

מתעוררת מהחלום ומבינה בעצם הכל היה חלום,

לא הספקתי לסיים את המחוייבות, אך עשיתי את מירב המאמצים.

אתי מכנסת את כולנו לקראת סוף הפרוייק כדי להעביר חוויות.
כשהגיע תורי, שיתפתי את כולם באהבתנו הגדולה שנגמרה כ"כ מהר.
הראתי בגאווה את התמונה שלנו יחד.
והרגשתי, הרגשתי שהוא מסתכל עליי מפינת החדר....