כל מה שאני זוכרת זה שראיתי מתים על הרצפה בדרך מביה"ס.
ירו עלינו בכתה באותו היום והמורה אמרה לנו להשכב על הרצפה.
כל יריה שנשמעה, היתה עוד חור שחור מוצהר בזיכרון שלי, מאז חיי
השתנו, לרעה.
שנת 1962, אלג'יריה, העיר אורון.
לאבא היה מפעל משגשג שיכל להביא לו מליונים תוך מספר שנים. הוא
דבר ערבית מקומית כמו מומחה וזה עזר לו רבות בהפעלת המפעל (רוב
פועליו היו ערבים אלג'יראים).
אנחנו, בבית הינו שבעה ילדים, שני בוגרים, ושני קשישים, אחת
עשרה נפשות בדיוק. אני היתי החמישית, הג'ינג'ית היחידה מבין
כולם, ונולדתי 6 חורפים לפני מלחמת האזרחים.
ואז, החלה המלחמה.
אבי סגר אותנו בביתנו כשהתחילו היריות לתוך חדרי הכיתות. נכנסו
אף, פעם אחת לביתנו ערבים וכמעט הרגו את כולנו, אך אחותי,
התינוקת החייכנית, כבשה את אחד הערבים שביקש לשחק איתה, וכך
ניצלנו כולנו...
אבי חשב שהמלחמה תחלוף, אך למען בטחון כולנו הוא שלח את שלושת
אחיותי הגדולות עם סבי לצרפת, כדי שימצאו לנו מקום לכשכולנו
נברח.
לבסוף, כשהבין שאין ברירות רבות,ל קחנו את כל מה שיכולנו לקחת
וברחנו.
חוץ מפרטים אלו אינני זוכרת דבר מאותה השנה.
כשהגענו, איבדנו הכל, לא היה לנו בית לחיות בו, אפילו כמעט
וחיינו ברחוב. בתחילה התמקמנו בבית מלון-אך ההוצאות היו רבות,
ולא היה לנו עם מה לשלם. אף אדם לא רצה להשכיר למשפחה כה
גדולה, עם כל כך הרבה ילדים דירה ,או בית, מפחד שנשחית את רכוש
הבית.
בזמן הזה נרשמתי לביה"ס המקומי, והתחלתי את לימודי שם. היתי כל
כך בשוק ממה שראיתי באלג'יריה, ברחובות שלא הוצאתי מלה שנה
שלמה, דבר שגרם לי להשאר כתה נוספת.
לבסוף מצאנו מקום לחיות בו, אך הינו כל כך אומללים.
עם הזמן, המצב הפיזי והנפשי של סביי נהיה רע יותר ויותר.
סבתי אושפזה בביה"ח וסבי נהיה חולני בנפשו ואף אישפזנו אותו
בבית אבות אך הוא לא רצה להישאר שם כלל ולכן היינו צריכים לטפל
בו בביתנו. אני זוכרת איך שהוא היה מחזיק את הצואה שלו בידיו
ורץ איתה במסדרון, ואיך שאחי הקטן היה מנקה אותו ודואג לו, כל
כך נגעלתי שפיתחתי פוביה לעניין.
למרות כל המסורת והמנהגים שהונהגו בבית, לא הצלחתי להרגיש
שייכת, כל האמונה שלהם באל הרתיעה אותי, והרגשתי כעוסה כל כך.
היתי מסתכלת במראה ושונאת את עצמי.
שנים לאחר אף גזרתי מהתמונות באלבום-את ראשי או גופי, אני
זוכרת איך שאמא כעסה עלי.
שנאתי את הבית ,היו כל כך הרבה הגבלות, איסורים וחובות, הרגשתי
כלואה מאחורי חומה שלא רוצה או תרצה להיפתח.
"אסור לך לחזור אחרי תשע","אסור לך להסתכל על בנים","אסור
להתחתן עם גוי","את צריכה להשאר בתולה עד החתונה","את צריכה
לסדר","את צריכה להוריד את הזבל","את צריכה לנקות"...
אני זוכרת איך היתי הולכת ללמוד בלילות, עד לפעמים שתיים
בלילה,כי לא הייתי מספיקה ללמוד בשעות היום. אבא היה בא ומכבה
את האור ואומר לי ללכת לישון. לא רציתי. עשיתי את עצמי ישנה,
הדלקתי פנס והמשכתי ללמוד. היתי מגיעה לביה"ס עייפה, והלימודים
בלילה לא עזרו במיוחד והיתי חוזרת עם ציונים נמוכים לבית...
להורי גם לא היה מספיק כסף לקנות ספרים, כך שלא היתה לי
האפשרות להתעניין בדברים, ללמוד דברים חדשים. הספריה גם היתה
נסגרת עד שהיתי מגיעה אליה באוטובוס אחרי ביה"ס.

מאז,נשבעתי שאני לא אמנע מילדי דבר, כך עשיתי כמיטב יכולתי,
אבל עכשיו, ראו את המצב, יכול להיות שתהיה פה אלג'יריה2.

ספורה של אמי, בקיצור.
אמי אכן אינה זוכרת רבות מתקופת המלחמה.
אמי היא אשה שאני אוהבת ומעריכה, וסיפורה גורם לי לבכות כל פעם
מחדש.