מכירה אותי? כן, אני מדבר אלייך. את, שקוראת את זה עכשיו.
יש משהו שרציתי לומר לך, לא יודע איך, לא יודע מתי. אני כן
יודע שיום יבוא, ותקראי את זה. אולי זה יזיז לך, אולי לא. יכול
להיות שהחמצנו את המועד, אני עדיין לא חוזה עתידות, יכול רק
לקוות לטוב.
אף פעם לא ידעתי לדבר עם בנות, להתנהג איתכן 'כמו שצריך'. מי
בכלל קבע איך צריך להתנהג איתכן וכלפיכן? לי בטח שאין מושג,
אני הדוגמה הכי רעה שיש. ראיתי אותך ואת ראית אותי.
באוטובוס, ברכבת, לפעמים סתם ברחוב, חצי מבט, לפעמים חיוך.

מתיי הייתה הפעם האחרונה? אין לי מושג, אני לא באמת זוכר. אין
שום דבר ששנוא עליי יותר מלשבת ולחשוב מה לומר לך. אני קולט
אותך בזווית העין, מרים אלייך חצי מבט וכבר יכול לדמיין לי איך
אנחנו מפליגים לעבר האופק, זוג מאוהב שכמונו. אבל כל זה יקרה,
רק אם אני אצליח לפתוח את הפה המחורבן שלי ולומר לך משהו, אולי
איזו הערה על כמה שאת יפה או על זה שאנחנו מתאימים אחד לשני
לאללה, רק שאת לא יודעת את זה עדיין, כי בחיים לא דיברנו קודם
לכן. אני מגייס קצת אומץ וחושב לעצמי שזהו, הגיע הזמן! אני אגש
אלייך ואומר לך בדיוק מה אני מרגיש. זה יהיה קצת מוזר, אין
ספק, את בטח לא רגילה שבחורים שלא הכרת ניגשים אלייך פתאום
ומזמינים אותך לצאת. אולי את כן רגילה, שיט! במה לבחור? מה
לומר לך? לא תוכלי לתת לי איזה רמז? משהו קטן שיקנה אותך
וישאיר אותך איתי? בזמן שאני חושב על המילים הנכונות, האוטובוס
מגיע לתחנה שלך.את יורדת. הזדמנות שהוחמצה.

אני יושב לי והנסיעה ממשיכה. אני יודע שראית את המבט הארוך
והממושך, שנתתי בך. אני חושב שנתת אחד דומה. למה, לעזאזל, לא
אמרתי לך כלום? אידיוט! בפעם הבאה אני בטוח אומר משהו, לא משנה
מה. עדיף לצאת דביל, אבל עם סיכוי, מאשר לא לתת לעצמי את
הצ'אנס, שזה יצליח.

האוטובוס עוצר, תחנה סופית. אני יורד וממשיך להסתובב בתוככי
התחנה המרכזית של ת"א. אני רואה אותך, הפעם את אחרת, חיילת יפה
עם שיער שטני אסוף לקוקו ועיניים, שאפשר לטבוע בכחול שלהן.
את עוברת על פניי ומחייכת, אני מסובב אחרייך את הראש וקולט שגם
את מסובבת את הראש ומביטה בי. עוד חיוך, מבטים מצטלבים לחצי
שנייה בדיוק, ממשיכים ללכת. את לכיוון שלך ואני לכיוון הנגדי.
אולי כדאי לי לחזור? אני אציע לך לצאת איתי, נברח לאן שהוא.
נהיה רק שנינו: את ואני וכל השאר יכולים ללכת לקיבינימט, למה
לא אמרתי לך כלום? אוף איתי.

בדרך הביתה אני רואה אותך שוב, הפעם את ג'ינג'ית עם עיניים
ירוקות, חמודה לאללה, לא יודע מה לומר לך, לא יודע איך להתנהג.
אני רק יושב שם ומחכה. אולי היא גם תרצה, אולי היא תיזום מהלך.
כלום לא קורה. האוטובוס מגיע לתחנה שלי, אני ניגש אל הדלת,
מביט בך עוד פעם אחת, את מחייכת. אני יורד והאוטובוס ממשיך
בנסיעה, כשאת בתוכו.

תמיד זה קורה לי. אני מתאהב בבחורה הראשונה, שאני רואה, אולי
זאת הציפייה הזאת לקשר, שמניעה אותי באותו הכיוון כל הזמן,
החיפוש אחרי אהבה אמיתית, מישהי שתצליח להבין אותי. אז כן, אני
מתוסבך. תפסיקי להשלות את עצמך, את מתוסבכת באותה המידה, אולי
יותר. אם רק לא הייתי כזה ביישן, אני בטוח שהכל היה שונה.
הייתי ניגש אלייך באמצע שום מקום ובשיא השרמנטיות מגיש לך את
עצמי על מגש של כסף. לצערי, המציאות שונה. לפעמים אני חושב
שאולי נגזר עלי להיות לבד, להתעטף בבדידות החמימה. חברות
אמיתית, זה מה שאני מחפש, מישהי לאהוב אותה ולהיות חבר שלה
במלוא מובן המילה, כזאת שהיא יכולה לספר לי את כל הסודות
הכמוסים בלי לחשוש, מישהי שתמיד אהיה זמין בשבילה ואוכל לעזור
לה בכל שעה ובכל בעיה.

זה קטע מדהים, אני מסוגל להיות הכי פתוח, הכי זורם והכי מצחיק
כשאני נמצא בין חברים, ידידים או ידידות, אז למה איתך אני לא
מצליח להשתחרר ככה? אין לי תשובה ברורה. לדעתי, הכל מתחיל
ונגמר בזה שאני מפחד להרוס את העסק, עוד לפני שהוא התחיל. אבל
אולי אני סתם הוזה, אף אחד עדיין לא הסמיך אותי לפסיכולוג ואני
לא מתיימר להיות אחד כזה.

אני מתגעגע אלייך, למרות שאף פעם לא היינו יחד, מתגעגע לתחושה
שלך לידי, לנשימות החמות שלך כשאת ישנה, לחיבוק שלך, לנשיקה
שלך. אני מתגעגע אלייך, אל כל כולך. אם רק היית אמיתית, כאן
ועכשיו, היינו עושים אהבה ומתמזגים לנצח. אבל את לא כאן. שוב
הביישנות נקמה בי, דימוי עצמי נמוך? אני לא חושב. אני די מבסוט
מעצמי, סתם מחסום רגשי שמונע ממני לומר את הדברים הנכונים בזמן
ובמקום הנכונים. לעומת זאת, אני תמיד מצליח להוציא את השטויות
הכי לא נכונות בזמן ובמקום הכי לא מתאימים - תקראי לזה
כישרון.

אולי יום אחד זה יקרה, את תיגשי אליי כמו בסרט ותתחילי איתי.
בלי משחקים, בלי התחכמויות, פשוט תחייכי את החיוך המדהים שלך
ותמיסי לי את הלב, תקני אותי - הייתי שלך עוד קודם, קחי אותי,
אמצי אותי אלייך. החולשות שלך הן נקודות החוזק שלי והחולשות
שלי הן נקודות החוזק שלך, עוד לא הבנת? אז אולי יהיה לנו טוב
יחד, שני מתוסבכים שכמונו. מעניין מה השאר יחשבו על הקשר המוזר
הזה, לא?

למה התחלתי לכתוב על זה? בגלל ט"ו באב. עכשיו ט"ו באב וכמעט
כמו כל שנה, שוב אני לבד, שונא את החגים הרומנטיים האלה, ט"ו
באב, וולנטיין, סילבסטר - מי בכלל חוגג אותם? הרי ברור לכולם,
שהם הומצאו כדי לגרום לכל הבודדים שנמצאים שם עוד תסכול, עוד
באסה ועוד בדידות. נשבר לי לגמרי, למה לא לקחת את שאר השנה
ולחלק אותה לחגים, שחוגגים כשלבד? אני בטוח שזה היה יכול לתפוס
לא רע, על מי אני עובד? אנשים רוצים למצוא את בני הזוג או בנות
הזוג, שמתאימים להם. אין לי מושג כמה זמן יעבור עד שאני אמצא
את שלי, הלוואי שזה יקרה כבר.

נו? אז מה את אומרת? יש לנו סיכוי?
בכל מקרה, מה שלא תחליטי לעשות, רק רציתי לומר:

חג שמח בייבי, אוהב אותך !