גן עדן של שוטים.
ברחתי מתצוגת הראווה. לשניה הייתי כבובה. הלבישו אותי בגדים
ורודים. צחצחו לי את הנעליים. נגעו לי בשדיים. הבעירו לי את
הנשמה. עם מצת. עם להביור. דפקו בראשי עם פטיש. השבר התגלה
כבקע. הבקע עמוק מאוד. קשה לצאת מסיטואציות מביכות.
הוחלט פה אחד להשאיר את הראש פתוח. כי הרי אין מה לעשות בעולם
שכזה עם ראש סגור, ומי באמת מעריך בימינו ראשים סגורים...
בטלוויזיה מראים תמונות מרצדות של אלפי גויים. מרצחים. נשיאים.
גוויות.
הכל מתבלבל שם בפנים, למחשבות יש הרבה מקום והן יכולות לברוח.
רציתי לכלוא אותם שם אבל השבר לא נותן לי. הן נוטות ליפול.
להישפך החוצה. נבלעות בים של מחשבות אחרות של מאות אנשים
אחרים. אנשים לא חשובים. אנשים בלתי נסבלים.
כולם מטפסים לי על הגב.
חכו! כל אחד בתורו!
מטפסים, לאט לאט... צעד אחר צעד. וזה קשה להם, לא חשבתי לשניה
שלא...
קטפתי פטריות אחרי הגשם.
יש ריח מוזר באוויר. ריח של קשת בענן. הפיוס הזה לא מוביל לשום
מקום. הלכתי כברת דרך ארוכה. גופי עייף ומותש, נשמתי זקוקה
למים. החייאה.
סיבולת לב ריאה.
הריאות, מתנשפות מתנשמות בקצב סדיר. לעתים הקצב מואץ, מתנשמים
מתנשפים מהר. לאט. מהר. חודר. מסחרר. חוויה בונה. מוערכת.
מתנשמת. נושפת. צועקת. גומרת. ודי! די!
מספיק!
את הלב הם רמסו.