כשהיא מופיעה אני מתרחקת, נעלמת לכיסא רחוק כמה שיותר מהבמה,
שאולי, למרות כל התאורה שמכוונת אליה, והמיקרופון שעומד מולה
וסופג לתוכו את כל מה שהיא אומרת. כן, זה מדהים, אפילו את
הנשימות והצקצוקים של הלשון, כזה ציוד משוכלל וחדשני, שכולו
נמצא שם כדי להזכיר לי ולא לתת לי לשכוח שהיא פה, והיא כל כך
פה.
אז אם אני כבר רואה, לפחות שהיא לא תדע, שלא יהיה לה מושג,
שבין כל הקהל הזה שבא הערב בשביל שאולי היא תראה אותו, הרי למה
בעצם הם באים אם אין להם איזה רצון חבוי שהיא תבחין בהם, והם
יהיו אלה שהיא תסתכל לתוך העיניים שלהם בשיר הזה ש"את יודעת על
מה אני מדברת, יפה, יפה שלי", זורקת מילות אהבה לאוויר, וכולם
פותחים את הפה הכי גדול שיש ביכולתם, הם מנסים לדוג את הפלירט
שלך, לבלוע חלקים ממך, כדי שתהיי איתם לפחות עד לפעם הבאה.
אבל אני לא ארשה לעצמי לבלוע חלקיק מחלקך. לא רוצה שטעם גופך
יחדור ויתמקם בחלל פי, או בתוך נחיריי, שהרי אני זוכרת כמה קשה
היה לו להתנדף, הוא נדבק לדפנות ולא הרפה מהן, ומלא את ראותיי
עד אפס מקום, לא יכולתי לנשום ריח אחר, או להבחין בו בכלל.
שתלטנית שכמותך. כמה רחוק אני יושבת.
אולי בכיסא האחרון.
כולם פותחים את הפה...
אני סותמת. אפילו יד לחסום את האוויר.
ועדיין, את זוהרת לך, וכשהעיניים נעצמות, זה כמו אחרי שמסתכלים
על אש, את עדיין שם, לא נעלמת לי בכלל. ולאוזניים ומשם עמוק
לתוך הראש, הקול שלך מגיע, הוא חודר, פולש, נכנס וצורב לי את
כל הדרכים שנבנו, ואני אומרת לעצמי, עם הכוח שנותר לי לומר
משהו בלי שתתערבי, בלי שתיכנסי לי בתוך ה... מילים ותפריעי לי,
ותשני את מה שנקבע, ואת הכוונות שהתכוונתי, אני אומרת לי - אל
תבואי יותר, לאף הופעה, וותרי, לכי להופעות אחרות... יש עוד
הרבה זמרות מוכשרות כל כך, ורק על זמרת אחת נפלת.
כמה קהל יש מולך. והיא שרה את "את יודעת על מה אני מדברת, יפה,
יפה שלי", מסתכלת עלי, מסתכלת לתוכי, דרך הגרון היא מגיעה
ונוגעת ומרטיטה את העצבים ששכחו, היא מעירה לחיים את התאים,
מקימה מחדש מערכות כושלות, ואני יודעת שהיא גם בעצם הסיבה שלי
לקום מחר בבוקר, והיא הסיבה שבגללה אני כל כך עייפה.