(דומני כי זו אבולוציה, האותו לראותה)

איני יודעת עוד, כמה זמן? ההיגיון אומר לי חזור ואמור שלא רבו
הדקות רק התארכו כמו חוט נטווה, צוררות סיבים דקיקים, אשליה של
אריכות. אין בכך די להרגיע את הראש הכבד, המחשב חשבונות
ומחשבות יש מאין. אני מביטה מחלון, והטינופת מכריעה את הגבעות
הירוקות שבחוץ, מכריעה נחלים, ערים שלמות מכריעה הטינופת הזו
וכל אימת שהראייה מטשטשת והעיניים נעצמות, הנוף שבחוץ מתעוות
פעם נוספת והדרך אינה עוד כשהיתה בתחילה, אלא תמונות מתחלפות,
ניגרות מול בבואתי שלי העקומה גם היא.
מסעותיי שנדמה שהחלו בחיפזון רב, ובשתיקה רבה ממנו, מתקצרים
והולכים. איני זוכרת עכשיו על שום מה אני יוצאת אליהם,  ונדמה
שאף גרוע מכך, איני זוכרת מתי נתתי את נפשי לשוב.
כל זאת לאחרונה.

לפנים, יצאתי לחפש את אבי חסר הפנים ואת ילדתו הצוחקת.
משך שנים רבות הוליכוני רגלי יום אחר יום אל המזח בכל השבילים
מוליכי השולל שידעתי, יום אחר יום היו הדייגים מביטים בי
והאוויר המלוח מאכל במחילות ראשי.
נדמה כי לא השגחתי בדמות חדשה שהחלה ללכת עמי, והיא צופייה
ומנחמת, מילותיה שקולות יותר ומעטות. נדמה כי לא השכלתי לראות
את דמותי הבוגרת רקומה על הילדה שהייתי עד אז.  כדרכן של
תובנות, גררה אחריה הידיעה על  בגרות בלתי צפויה זו שרכשתי לי,
את ההבנה כי איני שבה אל קרעי הרשתות שבחוף, אל רוחותיו
הסחופות של הים ואל המזח.
קווי המתאר ששרטתי סביב הקילומטרים הספורים של ילדותי נמחקו
כדיו על פיסה רטובה, ואני חופשייה לצעוד אל עבר כל המקומות
כולם.

בשמיים מתקמר חושך נקוד הדי כוכבים, ואני מקדימה,  חושך מתקמר
גם בינות עפעפי.
בעמדי במרפסת ביתנו קטונתי, וגעגועי כבשן לוהט. הנה צליל חריקת
שער ביתנו מבשר את צליל פסיעותיו הארוכות הנשמעות חרש על מחטי
האורן הכמשות, והנה אני מותחת קומתי הנמוכה אל זרועותיו של אבי
הגבוה כעוג, ואני מפרפרת בידיו, מנסה להושיט ידי לחלון המעוגל
מעל דלתנו.
בקומי חלום בלוי זה  שאין לטעות בו כי נחלם, אם כי התרחש ממש,
ומסרב להימזג כדרך רעיו אל השכחה, דורך ומניע את גלגלי
מחשבותיי, ושוב אני כורה בורות אבי,  בורות הפוערים פיותיהם
לאכלני. התחושה המדויקת אינה ברורה, מעיינות שטופי חרדה ומחנק,
מעיינות מתפרצים ואחת להם חיי ומותי.

אני מזדקפת במושבי הצר ופוקחת עיני לרווחה, מתנערת ממי המרה
והפחד שדבקו באניצי מחשבתי, הידיים הלוחכות את צווארי קטנות
וחמות, ולמענן אני שבה ובוחנת בדקדקנות את סרטי זיכרונותיי,
מבקשת למצוא רמז שנחבא ולא מצאתיו, מחפשת את המלכודת בכדי
להדיר כף רגלי ממלתעותיה, איני מתירה לעצמי רגיעה.

בחלוף הזמן נדמה כי כל הטוב ששופע עלינו חייב היה לבוא לקצו,
ואין סיבה בלתו למעט החובה לסתום את הגולל על כל האושר.
אין מכסת אדם זה כרעהו, ושלנו נסתיימה, אצבע שמיימית יוצאת מן
הארץ וקוראת לבא אחרינו לדרוש את מנתו. כעת אני חוזרת לאותו
הבית, לאבניו הישנות השומרות קרירות ברוכה וזכרונות כנציבי מלח
מול סדום העיר, לבית אותו הקצתי אל מחוץ לחצר נפשי. האם סוף
סוף אני מניחה לאבי המת, ושבה אל אימי החיה?