אני זוכר שכשהייתי ילד,
היו לי חברים ממש טובים.

בגיל שמונה עברנו דירה מבת ים לתל אביב
והייתי ילד חדש בכיתה.
שם הכרתי את שי שהיה גדול ושמן
והיה מתפרץ בכעסו,
את מולי שאהב לשחק שח
ושלאביו הייתה מערכת כלי שח משיש.
ואת אורן התימני שאהב לשחק כדורגל יותר מכל דבר אחר בחיים.

פעם אחת המורה הוציאה אותי מהכיתה
כי שאלתי את שכני לספסל מה היא אמרה,
כי לא שמעתי,

והיא התרגזה ואמרה לי לצאת
כי אני מפריע לה.

בחוץ היה ילד נוסף בשם ערן,
שהיה הילד הרע של הכיתה.
הוא היה הכי חזק והכי רע
והוא ניסה למדוד את כוחי.
רבנו קצת וניצחתי אותו
ומאז היינו חברים.

אני וערן, מולי, שי ואורן
היינו החברים הכי טובים,
היינו הולכים לכל מקום יחד:
לחנות הספרים "ליריק",
שם היה אפשר לשבת בקומה התחתונה
ולקרוא ספרי קומיקס,
למכולת של סבתא של מולי,
שהייתה נותנת לכולנו קרמבו.
ואפילו פעם אחת התפלחנו לגן החיות
ממש לפני שסגרו אותו והעבירו את כל החיות לספארי.

היינו צוחקים תמיד ולא פחדנו משום דבר,
לא מחום, לא מגשם,
שום דבר לא הרגיז אותנו,
אהבנו את הכל.

השנים חלפו וההורים שלי שוב עברו דירה.
שיחות טלפון היו די יקרות באותה התקופה
ותל אביב נראתה מאד רחוקה לילד בן 12.
וכך איבדתי את ערן, את שי, את מולי ואת אורן.

אני לא אוהב היום לא את החום ולא את הגשם,
הם מטרידים אותי
והרבה דברים מרגיזים אותי בחיים,

אני צוחק לעתים רחוקות.
אבל אני תמיד זוכר,
שכשהייתי ילד
היו לי חברים ממש טובים.