(יש לי מחלה כזו... היא נקראת שיתוף.)
ב'שבתות וחגים' אישה אחת מדברת על- "אז נגמרה לנו האהבה."
ואני לא זוכרת בכלל איפה הייתי ב-95, בדיוק כמו שאני לא זוכרת
מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלנו או הדמות ההיא בטלוויזיה עם
הטקסט הטיפה יותר בנאלי משלי... זוכרת מתי הייתה שלהם.
אף פעם לא הייתי בכיכר.
בעצם, לפני חמישה חודשים, כשהתחלתי לשרת בתל-אביב, לקחתי את
האוטובוס הלא נכון וירדתי במקום הלא נכון... והייתי בכיכר.
ז'תומרת לא בכיכר עצמה, אלא בתחנת אוטובוס ליד. הייתה לי שעה
וחצי עד ההתייצבות והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות, איפה שנראה לי
האנדרטה... אבל עצרתי ותפסתי קו לבסיס.
בט"ו באב תמיד חם, מה שדי הגיוני, כי תמיד יולי-אוגוסט שכזה.
אבל השנה גם חם לי בלב.
הייתי רוצה להגיד אהבה, אבל החיוך הציני-עייף של הדמות מ'שבתות
וחגים' צפה לי בראש והפנים מתעוותות לחיוך שלה...
לגבר אחד, מקודם, בטלפון... הבטחתי שבט"ו באב הבא אני אעשה עם
גבר שמזיז לו, שלחברה שלו אכפת מתאריכים.
הגבר האחד מהטלפון... לא הכי הזיז לו.
כשסבתא שלי מצד אבא שלי שכבה בבית חולים, לא היה אכפת לי...
הייתי עסוקה מידי בלקטר או לסבול או להתגעגע, אבל לשנייה לא
עצרתי לחשוב על המוות. הוא נראה לי אז טריוויאלי, שולי...
בסיפור אחד על רבין של איזה יוצר אחד, שנקרא הופמן, הוא מדבר
על איזה אחד שלחברה הקטנה שלו לא מטריד לראות מוות בטלוויזיה.
אם אני אבדוק בסיפור את המילה הנכונה, שהוא משתמש בה... אז
הבחורה אומרת שהמוות "נדוש".
כשקראתי את הסיפור הזה, זה באמת עשה לי משהו.
למוות בטלוויזיה יש ריח של שחור-לבן, טעם של שחור-לבן, תחושה
של שחור-לבן... רק המון צבעים של שנות האלפיים, מערכת קולנוע
ביתית כמו בערוץ הקניות... נפלאות האדם הקטן.
תענוג.
אף פעם,
לא הייתי בהלוויה.
הבנתי משהו נורא טיפשי, לא ידעתי איך קוברים יהודים, מה לובשים
בהלוויה, מה אומרים, אם יש ארון, איך הולכים, איך יושבים שבעה,
אם באמת זה היה נורא, שכשבאתי לבקר... לא הבאתי עוגיות.
בבוקר הייתי השבעה של הסבתא הגדולה שלי, בארבע בבוקר בכיתי
לגבר שלי בטלפון, שאני לא יודעת מה לעשות, שאני כל-כך
מתגעגעת... שלא נסעתי לבקר כשיכולתי, שאין לי איך להסביר את
התחושה הזאת...
בחיים לא ראיתי מישהו מת. כשרבין מת, כולם בכו, כי הוא היה סמל
שהתמוגג אל תוך העשן האפור של מערכות הקולנוע הביתיות, שעבר
זמנן ונכנסו למכבשים הגדולים של המציאות...
כשסבתא רבה שלי מתה, דמיינתי את תווי הפנים היפות שלה מתחת לבד
הכחול, את ההליכה העייפה והכבדה שלה, את החיוך האוהב והלחי
הרכה... נזכרתי בזעתר בשבת בבוקר ובעצמות של גרגרת על דופן
הכיור ובפוסטר ההוא של הקוף בשירותים.
ב-95 הייתה תמימות.
כשביקרתי בשבעה, ישבו סבתא שלי וכל האחים וצחקו על שטויות
שהסבא, שלא יצא לי לפגוש מעולם, היה עושה. הוא היה גדול מסבתא
שלי בעשרים שנה ואני מתגעגעת אליו, מתמונות.
סבתא שלי סיפרה שהסבתא הגדולה שלי, בשבעים ומשהו כשנהיה שלום
עם מצרים, ישר התלהבה ואמרה לסבתא שלי: "רבקה, נוסעים למצרים,
יש שלום." והן נסעו...
היא הייתה אישה מדהימה.
בט"ו באב המון לבבות נשברים...
ב-95 נשבר לב אחד של עם שלם...
ב- 30.7.04 בשש וחצי בבוקר...
אלוהים גמר לי על האמונה.
2.8.04- שתיים עשרה וחצי בלילה. |
