כבר שנתיים שמסרתי את האלוהים שלי, ואני לא מצטערת.
אבל גם לא נהנית מכל העניין.
מזמן הגעתי למסקנה שלהצטער על דברים זו לא הדרך.
אולי באמת צריך ללמוד מטעויות של אחרים, כי החיים קצרים מדי
בשביל להספיק לטעות את כולם.
האדישות שלך גומרת אותי לאט, ואתה נהנה מזה.
ולי איכפת!
מתחיל להימאס עליי כל העסק הזה.
שאתה מתקשר פעם בארבעה חודשים ומראה טיפת התעניינות, ואני- כמו
כלבלב שמזיל עלייך ריר- חוזרת לזרועותיך בהתלהבות.
אני לא מבינה את עצמי, אז ברור שאתה לא יכול.
ממש רוצה סיגריה עכשיו בין ארבעה קירות לבנים, וזאת שישנה לידי
נרדמה כבר מזמן ואני לא יכולה לישון בגללך.
אתה כמו שעון מעורר, שמצלצל אצלי בראש ומעיר רגשות אפלים, שכבר
מזמן הספיקו להירדם
ואתה לא נותן להם לישון בשקט.
ראיתי את ההשתקפות שלי בחלון, אז פתחתי אותו. הדלקתי סיגריה,
למרות שאמרו במפורש שפה לא מעשנים.
שוב עולות הדמעות בעיניים. אוף, זה רק רחמים עצמיים.
אתה מסבך אותי עוד יותר ממה שאני כבר מסובכת. אני לא איזה עץ
או אבן, שקרים מטבעם, אני אנושית.
שוב ושוב אומרת לעצמי שדי, אתה בא לרעתי, אבל מסיבות שלא
ברורות לי חוזרת לאותה הנקודה.
האור של המנורה מסנוור לי את העיניים, אבל אני פוחדת לחיות
בחושך.
אנשים קטנים עושים צל גדול, כשהשמש שוקעת.
ואני מפחדת מהצל של עצמי.
הילד הקטן שלי, שאני כל כך מנסה לא לפגוע בו, כבר לא גורם לי
לשכוח אותך. להפך, הוא עושה לי לרצות אותך יותר.
כבר כמעט שלוש בבוקר, אני יושבת פה כמעט שעה.
מעבירה את הזמן בלחשוב עלייך, לחשוב איפה טעיתי.
אבל אני לא מצטערת.
אתה כמו סם. אתה הופך אותי לחולשה.