[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
חד עין

ישבתי חסר סבלנות והמתנתי. המשרד שלי אף פעם לא  הרשים, גם לא
אותי, ולא משנה כמה שאתאמץ, עדיין יראה כמו מחסן לשעבר.
השתדלתי לסדר אותו כדי שיראה קצת יותר רפרזנטטיבי. סגרתי את
הוילון, השקיתי  את הפוטוס וניגבתי את האבק מעליו הגדולים.
ניסיתי גם לארגן את הניירות שלי,  לסוף ויתרתי. הרי  המשרד שלי
הוא לא העיקר. בכל זאת ניגבתי את השולחן  במגבונים  הלחים
שתמיד מוכנים אצלי, למקרה שמישהו יתחיל לבכות. מה לעשות, אני
כזה. בדרך כלל מוכן לכל, רק למר שפיצר אינני כל-כך מוכן.

בשעה ארבע ושתי דקות בדיוק, נשמעה נקישה. שלא כמנהגי, מיהרתי
אל הדלת. אין ספק שאחרי מסע העינויים הארוך  מגיעים לו גינוני
כניעה. פתחתי אותה לרווחה והלבשתי על פני את החיוך המיוחד של,
"סלח לי, זה מה שיש."  ברגע שמר שפיצר נכנס וסגר את הדלת,
מיהרתי לחזור למקומי הבטוח מאחורי השולחן הרחב.  הוא התיישב
באיטיות, מתאים את גופו לכסא הלא נוח, תוקע בי את מבטו כאילו
ממתין שגזר הדין ישתנה.

"שב בבקשה " אמרתי  בנימוס והוספתי כלאחר יד, "התשתה משהו?"
ידעתי שיסרב, אך בכל זאת הצעתי.  כשראיתי שאין לי ברירה,
התכופפתי, הוצאתי מהמגרה השמאלית את חבילת התמונות, הנחתי אותה
על השולחן  והמתנתי.

מר שפיצר חטף במהירות את החבילה  ועבר על התמונות.  על כמה מהן
התעכב על האחרות עבר במהירות. כשסיים  סידרן בקפידה, והכניסן
בחזרה לתוך המעטפה והניחה על השולחן.
"גם אני לא רואה כלום," נאנח אנחה כבדה קורעת לב. "אז זהו?"

הטלפון קרע את השקט.
התלבטתי באם לענות אבל הצלצול היה רם מדי וידעתי שהמזכירה
איננה. הרי שחררתי אותה כדי לא להעיק על מר שפיצר. בלית ברירה
הרמתי את  האפרכסת.

"כן, משרד חקירות 'חד-עין' כן, מדבר.... לא, לא עכשיו. בסדר
תתקשר אלי בעוד... חצי שעה. טוב, יאללה ביי."

עתה חזרתי והתבוננתי במר שפיצר, גבר נאה בשנות החמישים לחייו,
לבוש בקפידה. פנים חלקות, מבנה גוף חסון, ריח אפטרשייב  ירקרק.
כתפיים נבולות משהו, גינונים של ג'נטלמן. אחד שלא חסר לו שום
דבר בעולם, מלבד... הלוואי והייתי יכול לעזור לו. קשה מאוד
להקל  על גבר חשדן שמבזבז את כספו במשרדי חקירות. מדמיין
בעיני רוחו  את אשתו מתעלסת עם גברים עלומי שם וצורה.

מר שפיצר הדליק סיגריה למרות השלט, "נא לא לעשן בנוכחותי."
ופיזר טבעות לבנבנות לתוך חלל החדר. האמת, כאב לי הלב עליו, אז
ויתרתי. גם סכום הכסף שהציע לי אם אוכיח לו שהיא אכן בוגדת בו
הלך והתרחק ממני במהירות.  לא נורא, לפעמים שווה לוותר על
הכסף...

"ומה תעשה עכשיו," שאלתי בהבנה, "תלך לעוד  חוקר פרטי?"

הוא נאנח, "לא," אמר, "אני חושב שארד מהסיפור. מתחשק לי להזמין
אותה לטיול באיים. הגיע הזמן שאתחיל להאמין בנאמנותה. אני רוצה
להשתחרר מהחשדות ומהפחדים, אם אוכל...." הוסיף בלחש. מר שפיצר
התרומם, מחה גרגר אבק דמיוני ממכנסיו המגוהצים ללא דופי. הוציא
מהכיס הפנימי של הז'קט  מעטפה והניח אותה על השולחן. מעטפה
חומה כבדה וחתומה.

"הנה, מגיע לך על המאמץ,"  אמר קצרות.  כשיצא את המשרד  נדמה
היה שנוספו לו עוד כמה שנים.

ישבתי חסר אונים, מבטי בחלון.  אפילו לא התנפלתי על המעטפה
למרות שידעתי שכל הכסף נמצא שם, כל הכסף שהובטח לי אם... אין
ספק, קשים חייו של הגבר הקנאי החושד שהוא מקורנן. סגרתי את
התיק והתכוונתי להכניסו לארונית הברזל שכתוב עליה בגדול,
"סגורים  ולא מפוענחים," כשתמונה אחת החליקה מתוך המעטפה.
התכופפתי להרימה.

בבוהק האור ראיתי משהו. מיהרתי ופתחתי את המחשב. חיפשתי את
התמונה במאגר. הגדלתי אותה והגדלתי אותה ונעשה לי שחור
בעיניים.

ועכשיו אני בדילמה, לספר לו על  התמונה?  אין ספק שיש כאן שתי
הדמויות המתקרבות אחת אל השניה? בכל התמונות  ראינו רק שדרת
עצים, ומכונית אחת לבנה נוסעת כאילו לשום מקום.   ואילו עכשיו
אני רואה בברור  מכונית לבנה נוספת  החונה מאחורי העץ,  ואני
יכול אפילו לזהות שני אנשים, אין ספק גבר ואישה... הנה אגדיל
עוד קצת... נדמה לי שהגבר מחייך....


הרמתי את חבילת התמונות,  הכנסתי אותה לתוך התיק עליו היה רשום
"מקרה שפיצר" הנחתי אותה בארון "סגורים ומפוענחים," והתחלתי
לחייג....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי זורק עלי
חול? מה, ככה
לקבור אותי?
כשאני בחיים? לא
יכולתם לחכות
עוד כמה ימים?



זקן הבמה החדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/01 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה