ישבנו כולנו על המזרונים הבלויים במרתף של המתנ"ס וחיכינו לו.
הוא כרגיל איחר.
מימיני ישבו אבי ודודי הרזה. הם כבר עולים לכיתה ט' ויש להם
חגורה כתומה.
משמאלי אסף, שגם הוא חגורה כתומה, אבל הוא כבר גדול. 15 וחצי.
ככה ישבתי איתם, רגליים מקופלות מאחורי הישבן כמו שרעם לימד
אותנו (הוא לא מרשה להגיד "תחת", רק "ישבן"). ורעם יודע הכל.
הוא גם הכי חזק בעולם. והכי יפה בעולם.
ואז הוא בא עם החיוך המקסים שלו, מדלג בקלילות עם בגדי הקארטה
ההולמים אותו
וכפכפים שעליהם כתוב "הילטון ישראל". הוא שאל אותי פעם אם
הכפכפים יפים וסיפר שקנה אותם בתחנה המרכזית בחמישה שקלים.
אמרתי לו שזה בטח גנוב כי כתוב "הילטון ישראל" אבל הוא אמר מה
פתאום. והוא בטח יודע. הוא רעם ורעם יודע הכל.
ואז הוא אמר "תרוצו לחימום במעגלים". ורצנו. וכל הריצה הסתכלתי
עליו לראות אם הוא רואה איזה יופי אני רץ. אבל הוא סתם חיטט
באף. בטח הוא יכול גם לחטט באף וגם לראות איך אני רץ וגם לעשות
בבת אחת מליון דברים.
וככה רצתי והסתכלתי עליו עד שנתקעתי בעמוד הבטון שבמרתף. כל
הילדים האחרים צחקו אבל רעם חייך ואמר לי לא נורא, זה רק מחשל,
ושאמשיך לרוץ.
ואז, מהמכה התחיל לנזול לי דם מהאף ורעם חייך שוב ואמר שזה
אולי נזלת אדומה. צחקתי למרות שממש כאב לי. יש לו הומור ממש
מצחיק, לרעם.
ואז עמדנו בעמידת מוצא קרבית ורעם אמר שכולם, בקצב שלו, לבעוט
באוויר בעיטות "מואשי גרי" (יש לו מבטא נורא יפני כשהוא רוצה)
כמו שהוא לימד אותנו לפני שבועיים.
וככה עמדנו ובעטנו באוויר ורעם עבר ונתן לנו אגרופים בבטן.
לחישול. קצת נעלבתי שהוא לא נותן אגרופים רק לי אלא לכולם. מה
אני כבר לא מיוחד? הוא כבר לא אוהב רק אותי?
ואז הוא בא ונתן לי אגרוף בראש. איזה יופי הוא נותן אגרופים.
כמו בסרטים של צ'אק נוריס (שהוא פעם הביא לנו לראות).
וזה כאב אבל שמחתי קצת כי רעם אומר שזה מחשל. והוא נתן לי עוד
אבל חייכתי אליו. ואז הוא נתן לי בעיטה בראש וגם חייכתי. בגלל
החישול. ואז הוא חנק אותי והרגשתי את הזיעה הטעימה שלו ממש
קרוב. ולאט לאט נגמר לי האוויר והוא המשיך לחנוק עד שבכלל לא
נשמתי.
וממש התחשלתי.