כולם היו בטוחים שבכלל לא שמעתי מה שהם אומרים, שאני חירשת
לגמרי. לא מבינה מה רוצים מהחיים שלי.
אז ישבתי בבית חולים, עם משהו בתוך הגוף שלי. והסיכויים שאני
אחיה הם בערך אחד למיליון. לא הפריע לי.
לא אהבתי כל כך את החיים שלי. אבל הרגשתי עדיין שמשהו לא
מיציתי פה.
לא הספקתי לתת מעצמי לעולם.
יש מה לתת? חיוך לי על השפתיים. הרמתי מבט, אימא שלי לא מפסיקה
לבכות ואבא שלי רק מסתכל עליי.
גרושים, אפילו כשהבת שלהם גוססת הם לא יכולים לא לריב.
"אני לוקח אותה שתהיה איתי, אני עובד לילה. אני יכול לשמור
עליה כל הזמן."
"מה פתאום?! נראה לך שאני אתן לך את הילדה?" היא צחקה.
"אני לא שואל אם את נותנת, אני לוקח!"
"אתה לא לוקח אותה, היא נשארת איתי. אני עוזבת את העבודה
ואתה..." היא הפסיקה, הסתכלה עליי. "אתה, תמצא לך חיים!"
המשיכה.
ואני באותו זמן כבר תהיתי על מה בדיוק הם רבים, על בובת
החרסינה שבסלון, או על הבת היחידה שמשותפת לשניהם...
אימא שלי נשואה ויש לה עוד שני ילדים, האחרים החורגים שלי.
אבא שלי גר לבד. בכל פעם שאני מגיעה אליו הביתה, אני נזכרת כמה
חשוב לי למצוא מישהו לבלות אתו את החיים שלי. לא טוב בכלל
להיות לבד, התוצאה של זה היא אבא שלי.
כל היום יושב על כיסא, ממרמר כמה החיים שלו בזבל, ובאותו זמן
לא עושה כלום כדי להוציא אותם משם.
רוב הביקורים שלי אצלו נמשכים משהו כמו רבע שעה, חצי שעה,
מקסימום.

"אימא?" אמרתי. שיסתמו קצת את הפה שלהם.
"כואב לי הראש..." ייללתי. צחקתי כשאמרתי את זה. כאב ראש...
אני חולה במחלה סופנית, הסיכויים שלי לחיות לא כל כך טובים,
ואני מתעסקת עם כאב ראש...
"מה את רוצה? את רוצה מים?! את רוצה לאכול?!" שאלה, לחוצה.
"כן, אם את יכולה." עניתי חסרת כוחות. עשיתי את עצמי, מה קרה?
מותר לי. אני עומדת למות.
"כן! בטח שאני יכולה. תהיי עם אבא שלך." חייכה אליי. "עוד מעט
נחזור הביתה!" הדיבור היה אמור להיות אליי, אבל היא הסתכלה על
אבא שלי. ציינה עובדה.

"אז מה?" ישבתי עם כמה חברים שלי, חודש אחרי שיצאתי מהבית
חולים. המצב שלי לא היה טוב, בדיוק כמו המראה שלי. תמיד אהבתי
את השיער הארוך שלי, החלק. הדבר היחיד שאהבתי אצלי. מגיל 6 אני
לא מסתפרת. זה הדבר שבאמת לא הצחיק אותי יותר בכל המצב הזה
של... המחלה הזו.
"אז מה?" ידיד שלי חזר.
"לא יודעת, ספרו, מה חדש?" עניתי. עם חיוך.
"הכל ישן..." ענתה לי חברה שלי.
"נו באמת, מה אתם עכשיו מפחדים לנשום את אותו אוויר כמו שלי?
בשביל מה באתם? לראות אותי, לצחוק עליי, לרחם עליי?"
התעצבנתי.
"לא! מה פתאום..." ענו כולם יחד.
"טוב, אז כן יש משהו חדש." עומרי, החבר הכי טוב שלי. טוב, בכל
אופן, מי שחשבתי שהיה החבר הכי טוב שלי. מאז שאני חולה הוא לא
פותח את הפה שלו לכיווני.
"נו, מה חדש?"
"הכיתה קצת משעמם בלעדייך... אז..." הוא הפסיק. "כן! עכשיו
כולנו מבינים כמה היית חלק חשוב בכיתה שלנו." לילך. סתם ילדה
שמדי פעם היינו מדברות.
"אנשים, אני עוד לא מתה. הספדים להלוויה, בבקשה, מכם", אמרתי
בצחוק.
"לא. באמת!" עומרי אמר.
"טוב, תמשיך. מה אתם רוצים לעשות?"
"תמונות שלך, לשים בכיתה. וכל אחד יביא גם תמונה שלו. נעשה
אוסף כזה..."
לא עניתי.
היה שקט כזה שהחריד לי את האוזניים.
"טוב? מה עכשיו? לכו, יש בארון, אני לא קמה מהמיטה."
הייתי חייבת לשבור את השקט הזה, למרות שלא רציתי תמונות שלי.
'חכו קצת עד שאני אמות...' אמרתי לעצמי. למה בכלל הם רוצים
תמונות? עכשיו אני חיוורת וחסרת שיער, מכוערת.
עומרי קם. התחיל לחפש.
דיברנו, דיברנו, דיברנו, לא הפסקנו לדבר. עומרי כל הזמן היה
עסוק בתמונות. חייך לעצמו מדי פעם וצחק.
הם הלכו, ועומרי נשאר.
"את רוצה לספר לי משהו? המון זמן לא דיברנו." הוא התיישב לידי
במיטה.
"נראה לי, שאתה זה שלא דיברת איתי." עניתי בקרירות.
"טוב... לא היה לך ממש זמן לדבר. לא רציתי להיות קרצייה."
"אתה לא. אל תפחד, אני לא יכולה להדביק אותך או משהו כזה..."
"נו באמת, את יודעת שאני לא יכול לפחד ממך." ושם את היד שלו
עליי.
"אל תתחיל, אני יודעת הכל."
"מה את יודעת?"
"עליך ועל אירית."
"מה?! מי אמר לך את זה?"
"אז זה נכון, אף אחד לא אמר. ראיתי ששמת עליה עין. ועכשיו
שהשטח פנוי..."
"זה לא נכון. תאמיני לי. את היחידה." והתקרב.
"לא. אתה לא יכול לגעת בי."
"דיברתי עם אימא שלך, זה בסדר."
"עשית מה?!"
"דיברתי עם אימא שלך, הייתי חייב לדעת."
"לדעת מה? אם אתה יכול לקבל זיון אחרון לפני שאני מתה?" סובבתי
את עצמי במיטה. עם הגב אליו.
"לא, טיפשה."
"אל תקרא לי ככה..."
"אז תפסיקי להיות אחת כזו."
"אני לא... אתה לא יכול..." הפסקתי.
"לא יכול מה?"
"לא חשוב, עזוב."
פאק! אני חולה, עוד כמה חודשים נשאר לי לחיות, ואני צריכה
לסבול כל כך הרבה דברים.
ההורים שלי רבים, עליי? על מה? אני במילא עוד מעט מתה... סה"כ
גוויה במיטה.
חברות אין לי, לימודים אין לי.
חיים אין לי.
ועכשיו יש לי חבר שבוגד בי, עם מישהי שאני שונאת, משקר לי.
אני הופכת להיות אבא שלי בשלבים מהירים.
לא רוצה להיות אבא שלי, לא רוצה להיות לבד.
גם לא בזמן הזה, הקצר הזה, שנשאר לי לחיות, העיקר לא למות
לבד.
"בוא נתחתן", אמרתי. אין לי מושג מאיפה זה בא לי. להתמודד עם
הסירוב יכולתי.
"בואי." הוא חייך.
"לא, אני רצינית. אני לא רוצה למות לבד..." התיישבתי.
"אני רציני גם, אני מבין אותך ואני רוצה להיות אתך, לפחות בזמן
הזה." חייך.
לזה לא הייתי מוכנה. אני באמת רוצה להתחתן? אתו? מאיפה אני
יודעת אם הוא לא באמת בוגד בי?
"טוב, אז מתחתנים..."





סתם חולה במחלה סופנית.
ובאמת שלא רוצה להיות אבא שלי...
לא רוצה להיות לבד.