איזו עייפות.
מעולם לא הייתי כ"כ עייף.
העיניים ממש נעצמות לי. אני לא יכול להחזיק את הראש, חייב
להניח אותו על השולחן. העיניים אדומות, הפה מפהק ללא הפסקה,
הלב דופק בחוזקה, מוכרח להתאמץ כדי להחזיק אותי ער.
ולמה? למה אני כ"כ עייף? נכון, באמצע הלילה התעוררתי, השעה
היתה בערך 3, היה חם והצוואר תפוס עד אימה בגלל המאוורר, היה
רעש בסלון ואולי זה מה שהעיר אותי?
אולי. אבל אחרי שעה נרדמתי שוב והתעוררתי רק בשמונה. אז מאיפה
העייפות?

אם לא היתה לי המון עבודה על המחשב ואם לא היו בוסים מסביבי
ואם הייתי לבדי במשרד ואם ואם ואם, אז בטוח הייתי מניח את ראשי
על שולחן העץ המלאכותי, עוצם עיניים, ואפילו כבשים לא הייתי
מספיק לספור. מיד הייתי נרדם, נכנס אל עולם חלומות מתוקים
ומרים. מעניין אם החלומות שחולמים ביום דומים לאלה של הלילה.
מעולם לא ניסיתי, אולי כדאי עכשיו? קורין אלאל שרה ברדיו על
פרח מלבלב ואני ארדם לי כמו פרח נובל, שמקפל עליו אל תוך הלילה
לקראת השינה ביודעו שמחר אין יום חדש והוא יכול, סוף סוף,
לישון לנצח. לנצח? לא רוצה. עוד יש לי דברים לעשות. לא רק
היום, אלא בכלל. יש עוד המון דיסקים שלא שמעתי, המון סרטים שלא
ראיתי, המון ספרים שלא קראתי והמון שטויות שלא כתבתי. לנצח?!
מה פתאום. סתם מחשבה חולפת, אפילו לא מהורהרת. סתמית כמו היום
הזה, שעובר לבטלה. העבודה הרי ממילא נגמרה עוד בבוקר, והבוסים
ממילא אינם נמצאים וממילא כבר הייתי יכול ללכת הביתה מזמן,
להניח את ראשי על כרית הפוך, שאין לי, ולהירדם אפילו בלי לספור
כבשים, כי איזו כבשה תסכים לקפץ אל מול עיניי ביום חם שכזה?

אז למה אני לא קם והולך? פשוט קם והולך כמו שפעם מישהו אמר? כי
אני יותר מידי עייף. אין לי כוח לקום. שלא לדבר על ללכת. צריך
לאגור אנרגיה בשביל ללכת. צריך מנוע פנימי בשביל לקום. צריך
וצריך, אבל אין. מה לעשות. לא כולם מושלמים, זה ידוע.