מחכה. מחכה לסימנים. לסימן בודד אחד. אחד ויחיד, אות משמיים או
ממעמקים, סימן מיוחד בשבילי שיגיד לי שזהו-זה, הגיע הזמן לעזוב
הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר, דברים אחרים, נקודת התחלה חדשה
ומרעננת. סימן שיוכיח לי שמחשבותיי מוצדקות הן, שאני פשוט חייב
לקום וללכת, אין לי ברירה אחרת, אין ברירה: יש לארוז חפצים, יש
לקפל הדפים, יש לומר יפה "שלום, ולא להתראות". לא להתראות, כי
אני הולך ולא מתכוון לחזור - יש לי כרטיס בכיוון אחד לעתידי
החדש, שכבר הולך ומתפתח בעיניי רוחי ההוזה, הולך ומתרקם ולובש
צורה וצבע ובריות חדשות ושולחנות חדשים וכיסאות חדשים ודפים
חדשים ואווירה חדשה והכל הכל הכל חדש! ורק דבר אחד חסר לי בכל
התמונה האידילית הזו. אין לי האומץ לעזוב, כי לא קיבלתי סימן
משמיים וגם לא אות ממעמקים. השמיים סגורים בפניי, אלוהים הפסיק
להשיב לשאלותיי ואפילו מסרים סמויים הוא לא שולח לי, אלא אם כן
הם כל-כך סמויים, שאני פשוט לא מצליח להבחין בהם.
אז מה עלי לעשות? לקבל את ההחלטה בכוחות עצמי? מתקבל על הדעת
ואפילו הגיוני הרבה יותר מאשר לחכות לסימן, אבל... טוב לי לשבת
על הכיסא המרופד ולחכות לו, לסימן. והסימן, אני מאמין, אני
מקווה, בוא יבוא, כי סימן שכזה לא יכול להישאר תלוי יותר מדי
זמן באוויר. הוא חייב להגיע ליעדו והרי ברור לכל שהיעד הזה הוא
אני, המחכה לו דומם ובלי מעש שישליך עצמו עליי ויכתת את רגליי
המקובעות אל המקום החדש אליו אני אמור ללכת.

ברדיו שירים על נדודים. ואני הפסקתי מנדוד. אפשר להגיד
שהתמלטתי - נהייתי כמו מלט, יבש, אפור, שאף אחד כבר לא יכול
להזיז. מחכה לסימן. מצפה לאות. מתפלל לגאולה. ולא מוכן להניד
אצבע למען גאולתי. קשה לי, אני מודה. הקיבעון הורס את התאוות
הפנימיות, השגרה שוחקת את שארית החלומות, השיעמום מכלה כל חלקה
טובה שעוד נשארה. השיעמום - אויבו של האדם בתקופה המודרנית.
השיעמום עושה אותי עייף. השיעמום עושה אותי חסר מעוף. השיעמום
מוחק את דמיוני. השיעמום עושה אותי משועמם. חייב משהו אחר,
צריך להתחיל משהו חדש, לעזוב הכל, להשאיר הרחק מאחור ולפתוח
סיפור חדש בכריכה רכה עם ריח של חדש כמו שיש בחנויות הספרים.
אבל הסימן! הסימן הארור מסרב להגיע! ואולי החליט מי שהחליט,
שאני הוזה בהקיץ ושום סימן אינו אמור להגיע עלי וגם לא אות
ממעמקים? ואם כן, זה רק אומר שעלי להיקבר בעודי בחיים, היכן
שאני נמצא עכשיו. גורלי נגזר עלי להירקב במקומי כמו תפוח אדמה,
שהושאר ימים רבים מידי בחום השמש הלוהט, ולא יכול לשאת יותר את
השהייה בתוך השריפה והוא פשוט מוותר, מסיר התנגדותו ומתחיל
להתמסמס אל תוך הריקבון הבלתי נמנע.
וגם אני כמוהו. מתחיל להבין שאני לא יכול יותר להתנגד: החלומות
הם רק חלומות ויישארו בגדר אשליות, הסימן לא מגיע וגם לא יגיע,
לא עמוד עשן ולא עמוד אש, לא מהשמיים ולא ממעמקים, הסימן לא
יגיע- כי הוא פשוט אינו קיים. אין סימן. אין אות. אין ברק ואין
קשת בענן. רק ענן.

אבל אני, אופטימיסט מזוייף שכמוני, מסרב לקבל את האמת המרה.
מאמין שהוא עוד בוא יבוא, בוא יבוא ויביא עימו אופק חדש, התחלה
חדשה, בריות חדשות, חפצים חדשים. חיים חדשים. אחרים. עיניי עוד
יחזו באות, אוזניי עוד ישמעו את הקול הקורא לי ללכת, מוחי עוד
יתמהמה לקלוט, אך לבסוף יאלצני לקום, לארוז, לומר "שלום, ולא
להתראות", וללכת. לאן? זה יגיד הסימן.