פעם, כשהייתי בן 21 ו-3 חודשים ושסיימתי את השירות שלי בצה"ל,
החלטתי לצאת למסע.
לא מסע מיוחד, כמו שכולם עושים בתאילנד או פרו. פשוט לקחתי
תיק, שמתי שני בקבוקי מי-עדן וכמה במבות והתחלתי ללכת לכיוון
הסהרה. זה היה מסע מאוד ארוך. עברתי דרך מדינות רבות וגיליתי
מקומות חדשים, אבל אני אספר לכם על הפטמורגנה הבדואית שלי
באמצע מדבר הסהרה.

לא שתיתי באותו יום, והלכתי כבר בערך 6 שעות בלי מנוחה. זה היה
בערך ב-3 בצהריים, לפי דבריי השמש, כשראיתי מרחוק את הגבעה
הירוקה קוראת לי אליה. התחלתי להאיץ את הקצב, וככל שהתקרבתי
ראיתי יותר ויותר פרטים על הגבעה. תחילה כמה עצי קוקוס גבוהים
ולידם אגם מים כחולים, וכשהייתי דיי קרוב יכולתי לראות בברור
אוהל קטן במרכזה של הגבעה ולצדו כמה נאקות, שוכבות על דבשותיהן
ומשתזפות בשמש.

נכנסתי לאוהל, ושם מצאתי את הבדואי. הבדואי, שכבר מזמן לא קיבל
אורחים לביתו, היה שמח מאוד לראות אותי. הוא הדליק אש ותוך כדי
שפיכת המים לפינג'ן הזמין אותי למשחק שש-בש. הוא רצה לראות איך
אנשים לבנים משחקים. אחרי 32 משחקים, שבהם הובלתי 22-10, ו-20
כוסות קטנות של קפה בדואי מצויין, הצצתי החוצה וראיתי שהשמש
מתחילה לשקוע. זה היה הסימן שלי לעזוב.

חיבקתי את הבדואי החביב לשלום והודיתי לו על הכנסת האורחים
המלבבת. התחלתי ללכת ופתאום שמעתי צעקה מאחוריי. הבדואי קרא לי
אליו והציע לי לקחת את אחת הנאקות שלו, שעמדו על רגליהן כעת,
כי כבר לו הייתה מספיק שמש לשיזוף, כדי שתלווה אותי במסע, ואמר
שזהו הפרס על הנצחון שלי בשש-בש.

זה נראה לי רעיון די טוב, אז בחרתי לי אחת. קראו לה הלזה, והיא
הייתה הנאקה היפה ביותר, שראיתי מימיי. וכך, אני והלזה מתקרבים
לנו יחד לעבר השקיעה, צעד צעד. אך בעצם, לא מתקדמים לשום מקום.