אוהבת אותו, מתגעגעת אליו, חושבת עליו וקשה לי בלעדיו.
לא מצטערת על שום דבר, מצפה לראות אותו, מתאכזבת כשנתקלת
במשיבון שלו, קורנת כשרואה את שמו על הצג.
חסר לי בלילות, נרדמת במחשבה עליו. לעיתים לא נרדמת מרוב
מחשבות עליו- מתרוצץ לי בראש.
יותר מכל, שואפת לחיבוק, שנותן תחושה כאילו רק אנחנו שנינו
בעולם והעולם כולו שייך רק לנו, לנשיקות הקטנות והמתוקות- אלו
שעושות צלילים, לנשיקות הגדולות והחמות.
נזכרת ומחכה בקוצר רוח לאותן לילות ללא שינה, כשהזמן טס ואנחנו
מנסים לאחוז בו בשיא הכוח ולהרוויח כמה רגעים של אושר.
עם כל זאת...
מרגישה ריק בפנים, כשלא מצליחה לבטא את עצמי, ומפחדת לומר את
מה שעל הלב מחשש להיפגע, מחוסר הרצון להיחשף יתר על המידה,
אולי בגלל שהוא לא לגמרי שלי, בגלל שאני לא בטוחה ברגשות שלו
אליי, בגלל שכל כך טוב לי איתו וכל כך חסרים לי החיבוקים שלו.
רוצה רק לראות אותו כבר. קשה לי לדבר בטלפון ולהרגיש הפסד,
שאני לא שם... שהוא לא כאן איתי.
לפעמים ישנה תחושה של קרירות מצידו, כאילו אני לא נכנסת לרשימת
העדיפויות שלו כלל... ולפתע הוא בא וסוחף אותי ומציף בכל
התחושות, ששקעו עמוק בלב ולא נחשפו זמן כה רב.
מעריכה אותו על החום והקרבה, על המסירות שלו ברגעים הפחות
נעימים... הכי הכי לא מבינה איך הצליח לגרום לי לשבת ולחכות
לצלצול טלפון ולמחשבה בלתי פוסקת... עליו.